על מות בני אהרן כתבתי בשבוע שעבר. ועתה לחלק ב' שהוא קשה עוד יותר.

לאוקון ובניו. הכהן ובניו מומתים על ידי נחש, שליח האלים. מתוארך לשנת 50 לספירה.

שימו לב. אותה אש שאכלה את הקרבנות שהקריב אהרן, היא היא האש שאכלה את בניו. ראו את הדמיון המזעזע בין הפסוקים.

ויקרא ט' כד – וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים;

ובבני אהרן כתוב:

ויקרא י' ב'-  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.

מה יכול הדבר ללמד אותנו על מות בני אהרן- ומה יכול הדבר ללמד אותנו על מושג הקרבן?
האם לא הפכו שני בני אהרן בעצם למעין קרבן אדם?

המשך לקרוא »

BLACK. אלוהים. (מאז ומתמיד) 230 *290. מאוסף אישי.

פרשת שמיני שתיקרא השבת, היא מן המסעירות והקשות שבפרשות השבוע. במהלך החגיגה המרגשת של בנית המשכן ותחילת הקרבנות מקריבים שני בני אהרן קטורת ובה אש זרה. בתגובה לכך השניים מתים במקדש.  רבות דובר במוות זה. סיבות ניתנו לטעותם האפשרית של בני אהרן, לחומרת העונש, ולתגובתו של אהרן.

אולי מוטב שאתן לפסוקים החזקים לדבר בעד עצמם. ויקרא פרק י'

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.

וידום אהרן.
הפסוק הזה מתמצת לי את שברונו של החלום האנושי.

המשך לקרוא »

קצר על פרשת צו
פרשת צו היא פרשת בר המצווה שלי. גילוי נאות יחייב אותי לספר שכשקראתי אותה בשבת בר המצווה לא הבנתי כמעט דבר ממה שקראתי. הבנתי את פירושי המלים אבל לא את הקשרן. ידעתי שיש קרבן עולה, וקרבן מנחה, וקרבן חטאת, אבל זה לא אמר לי כלום.
זמני קצר היום אבל לא אוכל שלא להביא כמה דברים קצרים. הם נראים כמו אנקדוטות אך מיד תיווכחו, שכל אחד מהם ראוי היה להתעכב עליו שנה שלמה. המשך לקרוא »

קרבנות עולים למזבח בכוחות עצמם. (צילום: cc-by)

לאחר הפסקה קלה אני חוזר אל הבלוג, ובעיקר אל פרוייקט פרשת השבוע שלי. הפסקתי אותו כאן, ואני ממשיך אותו מאותה נקודה. אין תכניות גדולות, רק החלטה להמשיך, לרוץ ולכבוש, ובעיקר להסתער על הספר הזה, (אימת הפרשנים, סיוטם של אומרי הווארטים), ספר ויקרא.

אני עדיין לא סגור על אופן הביצוע. האם אכנס בעוביים של קרבנות ואלכלך ידי בקרב וכרעיים, או שמא ארחף מלמעלה כעיט המחפש נצנוצם של רעיונות אי שם על הקרקע המנוגבת מסיפורים אך עקובה מדם.

ויקרא.

אפשר היה  להישאר כאן, במלה זו, ולהתעכב עליה חיים שלמים. על מהותה של הקריאה, על הקורא והנקרא, אך לא. ויקרא עוסק בקרבנות, ובקרבנות אבקש לדבר.

הבה נתאר את המעמד. אדם מגיע לבית המקדש והוא גורר אחריו כבש בן שנתו. ייתכן שזהו כבש שהביא מהבית, או שמא רכש אותו כאן ליד המקדש. הוא ניגש אל הכהן, ולאחר טקס התלוי בסוג הקרבן שבו מדובר, נשחט הכבש. בכך מדובר. טקס ההקרבה הוא טקס של מוות.

התקופה בה אנו חיים, לא אוהבת טקסים כאלה. היא המירה אותם בטקסים אחרים. אנחנו עדיין צורכים בשר. עדיין הורגים במלחמות, עדיין מתים. אך תהליך היפרדות הבשר מן הדם (הגוף מן הנפש) מתרחשים הרחק. בבתי מטבחיים משוכללים, בבתי חולים משוכללים לא פחות (להבדיל כמובן, להבדיל) או בשדות קרב (המשוטחים משוחזרים מורחקים ומתדקדקים עד כלות על מסך המחשב שלנו).

המשך לקרוא »

הימים האלה שלפני ראש השנה פותחים בי סימני שאלה חדים.

הנשימה קצרה יותר בימים האלה, הלב דופק, המבט ממוקד.

כל יום עכשיו הוא מעין יום שישי- קצר עם סוף ברור.אני לא עוד עומד הלום מול שפעת סידורים והעדר כיוון. ברגעים אלה יש שאלה ברורה. יש מועד קצוב.

עוד לא התחלתי לזמזם את ניגוני החג, אבל הוא כבר התחיל לעבוד. יש סופסוף תאריך למשפט ואני מחכה שהוא יתחיל כבר. שאוכל לשמוע את כתב האישום במלואו. את החוק והדין. שאוכל כבר לשטוח את טיעוני ולבקש מענה.

וכמו שכתוב היה ביידיש בסידוריהן של נשים: כאן נהוג לבכות.

נקראתי לבית המשפט ואני מתייצב באימה ובשמחה. אם יש דין ויש דיין יש גם נדון. סופסוף אני יכול לדעת מי אני והיכן אני עומד.

מלך מלכי המלכים שלי קרא לי למשפט ואני מתייצב.