’על אתר‘

על מי אני מסתכל באיור הזה ? עליך. אני מחייך בחיבה. אתה יקרה לי קוראת חביבה

בראש האתר החדש שלי עומד רישום של פרצופי המהורהר. עשה אותו ידיד צעיר. גם מי מכם שאין לו אתר אישי ובראשו איור, מחזיק אולי פרופיל פייסבוק, ובראשו תמונה. או פרופיל ברשת חברתית אחרת, או שלא. 

תמונות הפרופיל האלה הן, אם תרשו לי, בעייתיות מעצם היותן. תמונת הפרופיל הזאת משמשת כדי להציג אותנו, ואנו בוחרים בכזאת שתציג את הדימוי שהיינו רוצים ליצור לעצמנו. תמונה יפה מאוד תבקש להציג את פנינו היפות, ותמונה מכובדת תבקש להשרות ארשת של מכובדות על האתר.  זה בסדר כמובן. הבעיה היא שהתמונה לא רק משפיעה על הצופים בה, כי אם גם עלינו, שבחרנו בה. אנחנו מעצבים את הפרופיל אבל בעצם הוא מעצב אותנו, מעשינו עלולים להיות בהתאם. תמונה מכובדת, תדרוש מאיתנו התנהגות מכובדת, בעוד שתמונה נחמדה עלולה להזמין אותנו להשאר בתחומי הנחמד. תמונה הגותית עלולה להזמין חיים של הגות, בעוד שתדמית של כוח עלולה למשוך אותנו להפגנות עוצמה מסוגים שונים.  סופו של דבר אנחנו עלולים לכבול את עצמינו לאותו פרופיל. להפוך למשרתיה של התדמית שהיתה צריכה לשמש אותנו.  המשך קריאה… »

המהירות מן השטן.
הפעם הראשונה היתה בnrg . הרצח בראשל"צ הפיק שם את הכותרת הבאה:

"בני משפחת אושרנקו נרצחו בביתם: הסבתא חשודה"

טוב. זה נשמע לא סביר. הראיה לכך נשמעת קלושה. הסבתא היתה צריכה גם לרצוח את שני הנכדים שלה, גם את הבן שלה ואשתו, וגם את בעלה- וכל זה בשיסוף צוואר?
אבל במעריב התעקשו. ואת הכותרת הזאת עדיין אפשר למצוא באינטרנט. לי היה ברור שזה הצורך במהירות שמכריע את אתר החדשות ההוא. שגורם להם לרצות לנפק את הסקופ  הבא לפני כולם, גם במחיר הפללתה של קרבן רצח תמימה. אבל היא מתה- אז לא נורא- וגם למשפחה לא תהיה עגמת נפש כי גם המשפחה מתה.
הפעם השניה  היתה גם ב nrg.  ואז בישר המבזק את הידיעה הבאה.

י-ם: 15 חודשי מאסר בפועל על גבר שפיתה תלמידות לעסוק בזנות

שמואל מיטלמן, 09:09, 18/10/09

בית המשפט המחוזי בירושלים גזר עונש של 15 חודשי מאסר בפועל על מאיר בן-מוחה, בן 47 מבית שמש, שהורשע בכך שהדיח שתי תלמידות בית ספר קטינות לעסוק בזנות ולהשתמש בסמים.

השופטים יעקב צבן, חנה בן-עמי ורפי כרמל ציינו כי התחשבו במתן העונש בכך שהמעשים נעשו בהסכמת הקטינות ולא בכפייה

ואני ברוב חפזוני הלכתי עם הידיעה. ידעתי שאין בידי העובדות המלאות. ידעתי שאני קורא מבזק, (לא שמתי לב אז לטעות המטופשת בעברית "חודשי מאסר על גבר" אבל זה עיתון חשבתי. יש עורך – כמו שחילק היטב נחום ברנע. ויש כאן עובדות של פסק דין, זאת לא השערה של חוקרים. הרי ברור שהכתב מתבסס על מילים שנאמרו בפסק הדין.
ואז הגיעו התגובות שעדכנו אותי שהמקור שלי לא היה מאוד מדוייק בלשון המעטה.   ההבדלים בין המבזק במעריב לבין הפירוט ב ynet היה משמעותי מאוד. אני עדיין נוטה לחשוב שענישה צריכה להיות הרבה יותר חמורה, אבל זה לא משנה את העובדה שאני נפלתי.
טוב. אני לא עיתונאי. לא יתבעו אותי דיבה. אבל הסיפור הזה מלמד על האימפולסיביות שלי, שנובעת מן המדיום הזה, המיידי. שבו המהירות קודמת לא פעם לעומק. וכמובן על האימפולסיביות של עורכי מהדורות האינטרנט. ועל חוסר האמון שאנחנו צריכים להתייחס בו לכל מה שקשור לרשת.
אני יודע שהעיתונים מלאים בטעויות חמורות בהרבה. פגשתי רבות מהן בעבר, ולמרות זאת אני מתייחס לעיתונים באיזה כבוד נחום ברנעי שכזה. הגיע הזמן שאתפקח קלות.

וחוץ מזה- המיידיות הזאת היא משהו שטבוע עמוק במדיום האינטרנטי, שבו כל רגע הוא דד ליין שעבר.  

י-ם: 15 חודשי מאסר בפועל על גבר שפיתה תלמידות לעסוק בזנות

שמואל מיטלמן, 09:09, 18/10/09

בית המשפט המחוזי בירושלים גזר עונש של 15 חודשי מאסר בפועל על מאיר בן-מוחה, בן 47 מבית שמש, שהורשע בכך שהדיח שתי תלמידות בית ספר קטינות לעסוק בזנות ולהשתמש בסמים.

השופטים יעקב צבן, חנה בן-עמי ורפי כרמל ציינו כי התחשבו במתן העונש בכך שהמעשים נעשו בהסכמת הקטינות ולא בכפייה

 

מתוך אתר מבזקי החדשות של מעריב

באמא שלך השופט גודלסטון, סליחה כבוד השופטים צבן בן עמי וכרמל: או בעצם: בבת שלכם. האדון שכנע את הבנות לעסוק בזנות. שנה ושלשה חדשים למי שהורס חיים של בני אדם ? 

מה זה הסכמה בגיל 15 ?   אני פשוט לא מצליח להבין אותם. לא מצליח. לא הון שלטון, לא פוליטיקה. אני בטוח שלפושע הזה אין קשרים בפרקליטות, והוא מעולם לא הסתחבק עם בייניש. אז למה ויתרתם לו ככה ? 

(האם יש סיכוי שתוותרו לו על הקלון אם נשכנע שהבנות בעצם נורא רצו ? ושהוא שילם להם באחוזים ובכך בעצם עזר להם בשיעורי בית במתימטיקה?)

הערה מאוחרת. אנא קראו בתגובות לפוסט. האינפורמציה שבה השתמשתי לכתיבת הפוסט היתה מאוד מאוד לא מדוייקת. פאשלה שלי- ובכל זאת השורה האחרונה מבחינתי נכונה עדיין. תודה למדייקים עידו וצבי ותודה לנחום ברנע שהבהיר שאני לא עיתונאי. לי מותר [לא ככה כמובן, אבל קצת])

מצעד הגאווה הקרב ובא חושף קודם כל את מיעוט כתיבתי.

לא יאומן. 9 חודשים או משהו כזה מאז המצעד הקודם. מאז לא כתבתי כאן כמעט כלום. בכלל לא כתבתי הרבה. לא משלמים כאן מספיק כדי שאתגבר על הפחד.

אני מפחד, לא מעט. מפחד לצאת טועה. לצאת שנוא על ידי אנשים שאפילו לא מכירים אותי. מפחד שידפקו אותי אחר כך ובעיקר  שאצטער שכתבתי. מפחד להתחייב לאמיתות שמחר יתבררו כטעות. רואה כל הזמן את כל הצדדים.  את האומללים הישראלים ואת האומללים הערבים. את הטימטום כאן ושם. בעיקר מכיר היטב את הטמטום שלי, וממרום מושבי קשה לי להוקיע את כל שאר המטומטמים.

גם במושחתים קשה לי לעלוב. אני יודע כמה אני זקוק ליָרוק ולמצלצל. כמה אני מאבד את חוט שדרתי כשהוא מונף מול עיני. כמה הישר והטוב נדחה לעומת מימון וחובות. 

אני יודע כמה אני לא יודע, אבל זה לא הופך אותי לחכם יותר. אולי למשותק יותר.

הנה- מצעד הגאווה. ג'אסט קוֹז. הזדמנות להתנפל, אבל הכנסת מעבירה חוק שיאסור את המצעד בירושלים, חוק שאין איך לתאר כמה הוא גרוע, אנטי דמוקראטי ומסוכן. ברגע הראשון העצבים מוציאים אותי מדעתי. תוהה למה עיריית תל אביב אינה מוציאה חוק כנגד, שאוסר על קיום פרובוקציות כמו לבוש חרדי בלב תל אביב. לשניות אני הופך לשונא חרדים נורא, ורגע אחר כך מבין כמה זאת שטות. שהחרדים הם עצמי ובשרי. מוכי פחד בדיוק כמוני. איך שכחתי ?

והנה שלשת המוסקטרים, הליצנים המגוחכים שמקדמים את בחירתם לנשיאות המדינה. נשיא בהגדרה הוא אדם שנישא. שהוּרם. לא שהרים את עצמו. הוא צריך בהכרח להבחר כנגד רצונו. הוא צריך להיות נדחף על ידי אחרים כשהוא מנסה בכח להתחבא מאחורי הכלים. באמת מנסה להתחבא ולא כאותו מוקיון שמסביר שהכריחו אותו. ושלשת המרוממים את עצמם האלה, חדלי האישים, יוצאים מן המליאה בזמן הצבעת החוק הזאת. זורקים את ההומואים לכלבים. מילא פרס וריבלין. אף אחד לא בא בטענות לכלב שעצם תלויה לו מול אפו, על שהוא קופץ ומכרכר. אבל קולט אביטל, שרצה כמועמדת של התרסה. של מועמדות נשית. של תהילתה האבודה של תנועת העבודה. היא לא תבחר, וזאת גם היא יודעת. למה היא לא מראה לפחות קצה של חוט של שדרה ? למה היא לא עומדת ומשמיעה את קול המצפון והדמוקרטיה ?

ואז אני אומר- הנה אמרת את זה. מה הרווחת ? מה טוב עשית ? מה שינית ? כלום.   ומה הייתי עושה אני לו היו מפצירים בי כל היום שאתמנה לנשיא אם רק אשתוק בנושא זה ובאחר ? טוב, להיות נשיא אני לא רוצה, אבל אם היו מציעים לי דיל כזה, השפלה מוסרית תמורת הפקת התסריט הזה שאני עובד עליו, ותולה בו את תקוותי ?
ברור שלא הייתי נעדר מן המשכן. יותר מדי אני מפחד מהחברים שלי, שלא היו סולחים לי על זה. גם אני הייתי לועג לעצמי וגם מעצמי אני מפחד לא מעט. אם איש לא היה יודע, הייתי עלול לבגוד.

אני קורא כאן בשקיקה. האקלקטיקה של הרשת מלהיבה אותי. מזינה אותי בחומרים נדיפים. כאלו שממהרים לצאת ממחזור הדם. פותח טאבים בדפדפן וסוגר מיד אחרֵי. לא תמצאו אותי נוהג בחיי תחת השפעת פוסט. השפעתה של הרשת היא בהסחת הדעת. בחוסר היכולת שלי להתמקם באתר ראשי ולהתמלא ממנו.  בחוסר היכולת לטוות לעצמי משנה סדורה. אני תופר את דעותי טלאים טלאים. הרשת מתאימה לי. patch       אחר patch    .

אני כותב תסריט. כשזה הולך- סבַּבָּה לי. כשאני נתקע לא כדאי לאיש להמצא בקרבתי. אני נוהם על העולם ועל עצמי בחוסר נחת ספוג ביאוש דק. אני זקוק לחדר משלי כך מסתבר- שאוכל להכות בו את הקירות עד שאפול מותש ואוכל להמשיך לכתוב.

גיליתי שניתן לכתוב את התסריט בשני מודים שונים. המוד הטכני נשען על תבניות סיפור, על ניתוחי תסריט וכל אלו. המוד השני הוא מוד האהבה והאמונה. במוד הזה אתה יודע איך זה צריך להיות. אתה מאמין שהסיפור טוב, ושאתה יודע טוב מכולם איך לספר אותו. ואתה רוצה לספר אותו. מאהב את הדמויות שלך. מתקיל אותם ומלטף בו בזמן. נותן להם לגרום לך לבכות ולצחוק.

צריך את שני המודים כך מסתבר. חוסר האמונה התמידי שלי  שולח אותי שוב ושוב אל הטכני, אבל אין בו די. אין בו תשוקה אמיתית, ואין בו את הכֵּיף של הכתיבה.

זהו קורא\ת יקר\ה. סיימתי להטיח את הראש במסך שלך. אני מוטל מותש, קצת פחות מיואש. למצעד הגאווה והאמונה שלי לא אצא הערב. אולי מחר.