’סיפורים‘

את עידו אנג'ל אני מכיר מהבלוג שלו. הוא פורס שם לפרוסות עדינות חלקים מהיצירה שלו, כמו מוכר חלבה מעודנת במיוחד. הוא יודע לכתוב, ולכן כתיבתו נופלת באופן מדוייק מאוד על הלשון, ומה שיפה בזה- אתה יכול לראות את השכבות המדוייקות שמהן הוא בונה את הסיפורים שלו, גם אם הם לוקחים אותך הרחק מעבר לאן שחשבת שתגיע.

והספר שלו "הסיפור של מיכאל"  מימש את ההבטחה. עידו הוא סופר מיומן ובטוח, ואולי לכן הוא מסכים לחשוף בפנינו את תהליך היצירה שלו, את האופן שבו הדמויות  חיות בו, ואת האופן שבו הן נולדות ומתרקמות. הוא מוליך את הקורא בעדינות. גם כשאתה מגיע לפיתולים עלילתיים מסעירים, אתה לא חש מרומה, או כפוי באיזה שהוא אופן לעבור אותם. אנחנו צועדים איתו צעד אחר צעד בעולם של הגיבור שלו, ובעולם של המחבר של הגיבור שלו, וכנראה גם בעולם שלו עצמו, ויכולים להבין מול מה הוא עומד. המשך קריאה… »

 1

טלפון בהול מברגמן. עשית את זה, הוא אומר. המכירות גדלו. הקמפיין שלך הצליח. המשרד מקבל בונוס של עוד מאה אלף. אתה מקבל שלושים. למה ? כי המכירות שלהם בהיסטריה. גם הקול של ברגמן בהיסטריה. הם קונים. בהמוניהם. התנפלות ממש. יש היסטריה של קניות. היסטריה של ייצור. יש אישור להתחיל בשלב ב'. חייבים להצליח. השמים הם הגבול. מחכה לראות אותך מחר. 

2

המשך קריאה… »

(המאמר מוצג כאן בגרסתו המלאה כפי שהתפרסם באתר הנפלא "הזמנה לפיוט". וכפי שהתפרסם במקור ראשון ב 7.11.07)

אי יי יי. איזו שעה מתוקה. שבת, חמש לפנות בוקר. חורף. חושך בחוץ. כל העולם כולו מתמסר לחומה של השמיכה ומתיקותה של שנת השבת, ואני, הער היחיד בעולם. האוויר בחוץ נקי וקר. פנסי הרחוב מאירים את הכביש הרטוב ואת העצים בגינתו האבודה והמסתורית של הפרופ' מן. הצינה מאיצה את הלב, מזרימה את הדם ומטהרת את הריאות. מספר דקות של טיפוס במעלה הגבעה, ואני יושב בבית הכנסת הספרדי הקטן שבקומה השניה היושב בסמוך לכיפתו הגדולה של "אוהל יצחק" האשכנזי.

 אני בן שלש עשרה לערך, אבל מקבל קצת תה. עראק מהול במים אקבל אם אגדל קצת, ואתמיד לבא. אבל הלב מתחמם והגרון נפתח. אני מהמקדימים ולא יכול לחכות עוד. שיתחילו כבר. "אל מסתתר בשפריר חביון" שר הציבור. השיר הזה שאבא שר בכיסופים של סעודה שלישית מקבל כאן צליל אוריינטלי, אורנומנטלי, נוגה וקסום.

המשך קריאה… »

בסימן טוב ובמזל טוב נולד לי מאמר חדש, והאמת חביב עלי מאוד.  זה לא בדיוק מאמר. יותר חוויות עתיקות מילדותי.

הורתו של המאמר בבקשתה של חנה פתיה עורכת האתר פיוט שאכתוב מאמר על פיוט אחד מן הבקשות.

בגלל שבצעירותי הייתי חובב מסור ומתמיד של שירת הבקשות שמחתי על הבקשה ומאמר נולד.

הוא מתפרסם באתר פיוט תחת "פיוט השבוע" וזהו הלינק שלו  http://www.piyut.org.il/articles/589.html

בשבוע הבא ידחוק אותו פיוט שבוע אחר, ואז אעביר לכאן את המאמר, למען ישב כאן קבע.

כדאי להכנס לאתר. שם אתם זוכים בהאזנה לשיר. בתחתית העמוד אפשר ללחוץ על קישור נוסף המציג בפניכם את מילות הפיוט. זוהי שירה נפלאה.

המיוחד בביצוע הזה הוא ששרים בו האנשים שעמם שרתי בילדותי ובהם ישראל טוויל, שלמה דוויק ועזרא ברנע. על כולם אני מספר במאמר.

בעמוד שנפתח באתר, יש קודם הקדמה קצרה של חנה פתיה. המאמר שלי בסוף העמוד.

והנה טעימה

הרגע הכי מותח בבקשות התרחש תמיד ב-"נורא עלילה" (באמצע "יסד בסודו"), הסולו הקבוע של בועז שושני. יש לציין שבקהילת עדס הביטו בבוז בנטייתם של בני קהילת קרית משה לשלב מנגינות לדינו בפיוטים, אבל למי אכפת. השיר היה נפלא. בועז, חברי לשבט, היה כבר אז יפה תואר וגבה קומה והתברך בקול נדיר בצלילותו, בדיוקו, בגובהו ובעוצמתו. לו רק היה קצת פחות צנוע, יכול היה בועז להיות לזמר אופרה בעל שם עולמי, כך חשבנו אז, וכך אני חושב עד היום, אבל בועז שמח בחלקו ואני משער שהוא שמח עד היום. ובכן: בחלק הראשון של הבית: "נורא עלילה ברוך כבודו", המנגינה עליזה וקצבית וקולו של בועז הדהד מצד לצד, אבל כשהגיע ל"מפחדו סמר" ישב כל הקהל כמכושף. בועז שר "מפחדו סמר", בטון גבוה מאוד, ושערות כולנו סמרו כשהוא משך את ה"סמר" שלו כמו אל הנצח ומעבר לו. ה"סמאאא" שלו היה ארוך ויציב ולגמרי לא נגמר. מדי פעם, כשחשבנו שזהו, בועז היה שוזר איזה מאוול קטן וחוזר בדיוק מופתי אל אותו הטון ואותה העוצמה כמו חמת חלילים היתה תחובה לו בין צלעותיו. אֵסְחַבּ, קרא לו הקהל, וכל הכבוד, ובועז המשיך והמשיך עד שבאמת לא יכל עוד. אז הדביק את הר', נשם נשימה קטנה – וכולנו יחד איתו, ומיד חזר ל"גופי כללם" כאילו כלום לא קרה. לא היה זה פלא שכולנו ענינו לו בהתלהבות ובעצמה לא פחותים "ברוך שאמר והיה העולם".  

ועוד טעימה

 אבל "יסד בסודו" לא היה רק זירת הסולואים האולטימטיבית לפייטן המתחיל. הפיוט הזה משובץ בדימויים ויזואליים שהעסיקו אותי כבר אז. הבנין העומד על מים, והאדמה התלויה על השמים שבו את דמיוני. משום מה "וויי עמודים" נראו לי כמו אלפי קולבי מתכת שתלויים זה לצד זה בארון ענק. ובכלל מאז ומתמיד, בכל פעם שאני שר את הפיוט אני רואה את שרשרת המטפורות שלו בצורה המוחשית ביותר. "הנחלשים"-  אני מצייר לעצמי כאנשים זקנים מטים לנפול. , וב"קלים כבדים"- אני רואה עננים גדולים. "רובי רבבות הם צבאותיו" הם עבורי אינסוף כוכבים העומדים צפופים זה לזה בשריונות הכסף שלהם במרחב ענק.  ב"סנסני תמר" לא יכולתי שלא לראות את עצי התמר הענקיים הצומחים להם בגאווה בערבה ובבקעת הירדן. "האור הנעלם" נדמה לי כזריחה שוקעת בתוך היקום הקר והאינסופי.