’לופ‘

.

במסכת סנהדרין הגמרא שואלת- מדוע הוצמד הציווי (שעסקנו בו בשבוע שעבר)- "לא תעלה במעלות על מזבחי" לציווי "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"? מה הקשר בין השניים ? והגמרא עונה שתי תשובות- האחת- שמכאן אנו למדים את הציווי "הוו מתונים בדין"- כי העליה במעלות נתפסת כאקט אגרסיבי. התשובה השניה היא  שמכאן לומדים שאסור לדיין "לפסוע על ראשי עם קודש". 

המאירי בן המאה ה13 מרחיב בעניין. 

לעולם יהא הדיין או הפרנס או שאר הממונים נזהרים שלא תזוח דעתם עליהם במנויים אלא כל שכן שישפילו עצמם ויהיו יריאים על נפשם מעונשי הדין או המנוי ויתמיד במחשבתו מה שנאמר "אם יעלה לשמים שיאו וכו' וכן כי לא לעולם חסן".  ולעולם יהא הדיין מתון בדין ר"ל שלא למהר לחותכו, עד שיעיין בו יפה יפה.  דרך הערה דרשו: "ושפטתם צדק"-  צדק הדין בלבך ואח"כ חתכהו.  וכן יהא זהיר בכבוד הצבור וכשהוא בא לדון או לדרוש-  יקדים ויבוא שהם יושבים בקרקע וכשהוא בא עליהם לישב במקומו נמצא מפסיע על ראשי עם קודש.  ולא יטילו אימה יתירה שלא לשם שמים,  ומ"מ צריכים הם להטיל אימה כראוי ולשם שמים ולהכות ולרדות ויהיו כליהם מצויים עמהם תמיד מקל למכת מרדות עד שיחזור בו רצועה למלקות שופר לשמתא ונדוי סנדל לחליצה:  (בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף ז עמוד ב)

הטקס המוכר כל כך – שהשופט נכנס, או הדיין, או הרב- וכל העם עומדים לכבודו- לא היה נהוג פעם. הציבור היה ממתין בישיבה על הארץ, והרב היה נכנס, ובהליכתו נדמה היה כאילו הוא פוסע על ראשיהם. בין אם הדבר היה משפיע על הקהל- שיהיה כנוע יותר, ובין אם הדבר היה משפיע על הדיין שיהיה גאה יותר- מערכת יחסים כזאת ביקשו חזל למנוע בכל לשון.

ההבנה את כוחו של הסיפור עלינו מוליכה אותי לשאלות אחרות.

הראשונה היא איך הצורך הזה בסיפור משפיע על החיים שלנו  – לא כמספרי סיפורים מקצועיים, אלא כבני אדם ?  כבני אדם- אנחנו מותנים לחפש סיפור בכל מקום ולספר סיפור בכל רגע. גם עלה שנופל- גם תקר בגלגל, כל אירוע הוא תמיד חלק מסיפור גדול, תמיד יש התחלה אמצע וסוף- תמיד יש משמעות. את הרגעים בהם אנו חיים, אנחנו רואים קודם כל כחלק מסיפור. כמובן לא רק העובדות מעניינות, אלא גם הסגנון. לא מעט מטפלים מבקשים לשמוע ממך את סיפור חייך. יותר משהם רוצים לשמוע את הסיפור- הם רוצים לשמוע איך אתה מספר אותו. לכן- קרישנמורטי- הוגה הדעות הגדול מבקש שנפסיק להגות דעות, שנפסיק לספר סיפורים. שננסה לחיות בתוך הרגע עצמו. הסיפור הורג את היכולת שלנו לחיות את החיים באופן בלתי אמצעי. לחיות בלי סיפור זה להיות פעם אחת בתוכו. לא כתסריטאי- לא כבמאי- אלא כאדם שחווה. אתה מוריד בבת אחת את השבלונות הסיפוריות וחי את הדבר.

אבל האם זה אפשרי ? האם ניתן להשתחרר מן הצורך לספר את החיים לא קצת פה וקצת שם – אלא ממש ? באופן מוחלט ?  האם אדם מן השורה יכול להגיע לזה ? ביירון קייטי מגיעה לשם בדרך אחרת. היא מציעה לך לראות שהסיפורים שאתה מספר הם מופרכים. היא תשאל אותך קודם כל- האם הסיפור שלך נכון ? האם את יכולה להיות בטוחה שהוא נכון ? עכשיו היא מבקשת דבר פשוט: להפוך את הסיפור הזה בכל מיני צורות. לנסות לספר סיפורים הפוכים לחלוטין- והיא תבקש ממך לבדוק- האם הסיפורים ההפוכים נכונים גם כן. למרבה הזוועה אתה עשוי לגלות שכן- התשובה חיובית, ניתן לספר את הסיפור הפוך לגמרי בהיפוכים שונים ומשונים. הסיפור הזה: "חוסר הסדר של בן זוגי משגע אותי", עשוי להתהפך ל- "חוסר הסדר שלי משגע אותי", וכן ל -"חוסר הסדר של בן זוגי משמח אותי", ואולי אפילו ל"סדר משגע אותי". אני חייב להודות שהצעתי לזוגתי להשתמש בשיטה ולהפוך את הבעיה שלה עם חוסר הסדר שלי לכל מיני כיוונים. מסתבר שהיא עדיין לא בשלה לעבודה של ביירון קייטי, וחבל. אם אני הייתי טורח לנסות אולי הייתי מצליח. על כל פנים- העבודה הזאת, וזאת אכן עבודה- עשויה לרמוז לנו שהאמת שנראית לנו אובייקטיבית כל כך היא סיפור אחד מתוך שלל סיפורים הפוכים שניתן לספר בכל רגע נתון.

בקיצור- קל לנו מאוד לראות איך אחרים מסביב לנו דופקים את החיים שלהם בסיפורים גרועים, אצלינו לעומת זאת- איך שאנחנו רואים את המציאות- זאת האמת האובייקטיבית. ככה זה ממש.

אפשר אם כן להתבונן בחיים כמו שאנחנו חיים אותם. אפשר לשאול- האם אפשר לספר את הסיפור הזה אחרת ? (כן) בכמה דרכים אחרות ניתן לספר את הסיפור ? (המון). הרגע הזה שבו אנחנו מתבוננים בחיים שלנו, ומספרים אותם אחרת- מקנה לנו חופש. לא מן החיים אלא מן הדרך בה אנחנו מפרשים אותם. וזה קשה. אנחנו נצמדים לסיפור שסיפרנו לעצמנו כמו קוצים בצמר. כל מי שינסה להשתחרר מסיפור משמעותי יגלה שהכלא הגדול והקשה ביותר הוא הכלא בו אנחנו מחזיקים את עצמנו. אם רק נוכל לזכור לרגע שאנחנו עכשיו באמצע טלנובלה המצולמת באיקיאה הייטס- הרבה מן המרורות של החיים עשויים להתגלות שונים בהחלט.

הטלוויזיה נכנסת לכל מקום. יש דרך להלחם בזה?

קירות בתינו חזקים ואטומים אבל הטלוויזיה מאפשרת לכולם להכנס אלינו.  מה טיבם של שידורי הטלוויזיה בישראל ?

בעזרת סיפורם אמיתיים על המתרחש מאחורי הקלעים של הטלוויזיה, ובעזרת דיון בתכנית טלויזיה קיימות נבחן:

אין כל בעיה לאכול המבורגר מדי פעם. אבל מה קורה כשמדינה שלמה חיה כל הזמן על ג'אנק פוד ?

(ההרצאה מבוססת על נסיוני ככותב, מגיש ועורך תכניות טלוויזיה – וכמי שהשתתף בכתיבת מסמכי המכרז של "קשת")

להמשך קריאה לחץ כאן

לראות את זה או את זה ?

 

 

סוס טרויאני ? את קירות הבתים שלנו אנחנו בונים מחומרים קשים וחזקים, כדי שהם יגנו עלינו.   על הבית יש דלת, כדי למנוע מאורחים לא רצויים להתנחל אצלינו.  אנחנו בודקים מה יש במזון לפני שאנחנו אוכלים אותו כדי להמנע מהרעלת הגוף שלנו-  אבל מכניסים לתוך הבית את הטלוויזיה, ואז פותחים אותה בלי אבחנה למה שמשודר בה באותו רגע. בכך אנחנו חושפים את עצמנו להשפעות עצומות שלהן אנחנו בדרך כלל לא מודעים.

בעזרת סיפורם אמיתיים

על המתרחש מאחורי הקלעים של הטלוויזיה, ובעזרת דיון בתכנית טלויזיה קיימות נבחן:

האם כוחה של טלוויזיה הוא אמת או רק מיתוס ? (רמז- כמה כסף משלמות חברות כדי לפרסם את עצמן כל שנה בערוצים השונים?)

מה הם הערכים המובלעים בתכניות הטלוויזיה האהובות עלינו ?  (על התשוקה לפרסום ריק מתוכן, על האלהת ה"הצלחה והעושר" על כוחנות הגוזרת כי רק אחד יכול לנצח)

מה מבקשת הטלוויזה לשכנע אותנו שכלל אינו אמת ? (האם ריאליטי הוא מציאות או שמא הוא אוסף מניפולציות של הבמאי ?  מי קובע את הדרמה בסדרה- התסריטאי הבמאי או הפרסומאי ?  האם החדשות הן חדשות או בידור ?)

כשאנחנו מדברים על טלוויזיה מסחרית- מה היא הסחורה ? (רמז- לא מה שקונים אחר כך מן הפרסומות. כי מי שמשלם כסף אלו הפרסומאים, מי שמקבל כסף הם ערוצי השידור. הסחורה היא אם כן- אנחנו- הצופים. התוכן הוא רק הדרך שבה מובילים אותנו אל הפרסומות)

אין כל בעיה לאכול המבורגר מדי פעם. אבל אם התזונה של מדינה שלמה מתבססת על ג'אנק פוד- אנחנו בבעיה. אין לנו ברירה אלא למצוא דרך להתמודד עם הטלוויזיה. למצוא לה תחליפים שעולים עליה, ולהלחם על זכותינו לתוכן שלא יטמטם אותנו ויאפשר דיון ציבורי אמיתי במדינת ישראל.

(ההרצאה מבוססת על נסיוני ככותב מגיש ועורך תכניות טלוויזיה עבור הערוץ השני- וכמי שהשתתף בכתיבת מסמכי המכרז של קשת)

אברהם מאת משה ליליאן. האם אפשר לתאר את אברהם ?

האם יש קשר בין הצגה לתפילה ?  האם האמנות מסוכנת לאדם ?  האם יש לה גבולות ?  האם יצירה יכולה לנבא את העתיד ?  מה עושים עם יצירה מרגיזה ?

האם הדמיון שבמעשה האמנות הוא שקר- או אמת ?    האם המסכה וההתחזות מאפשרת לאדם להסתתר או דווקא להתגלות ?

ומה הבעיה עם הטלוויזיה ?  

כדי לקרוא עוד על ההרצאה לחץ כאן