’על היצירה‘

אנחנו רוצים לתת בשפע. להאיר את העולם, לחמם אותו להדבק בו ולהעלם בתוכו. מן הצד שני אנחנו מוכרחים כל הזמן  לבדוק את עצמנו להסתכל פנימה באופן ביקורתי. עלינו לזכך את הנביעה שלנו, לדייק אותה, לבדוק את סיבתה ורצונה,מה אנחנו עושים ואיפה.

שני הכוחות האנושיים הטבעיים והסותרים זה את זה, מצויים בפסוק הראשון של הפרשה- ושניהם בטיפה אחת. אלוהים אומר למשה:   וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שמות פרק כז פסוק כ'). רש"י מבאר לנו ששמן הזית שבו השתמשו כדי להעלות את נר התמיד היה שמן מיוחד: "בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו א) מגרגרו בראש הזית"

שמן הזית הזה היה צריך להיות שמן זך שבזך, שמן שהובא מן הזיתים הראשונים שמתבשלים, אלו שנמצאים בראש העץ, וגם אותם היה צריך לכתוש ולסנן ולא לטחון בריחים כדי שלא יתערבו בהם שמרים. השמן הזה צריך להיות נקי וטהור.

ה"שפת אמת" אומר על זה דבר חשוב:  "ודאי עיקר עבודת האדם הוא הבירור".

הנה כאן הפרדוקס. אנו מדברים על השמן למאור. האור הוא כוח שופע, מתפרץ, חודר סדקים. אור בקבלה הוא אחד המטפורות לשפע האלוהי. אך כדי לייצר את האור הזה במקדש אנו נדרשים לתהליך של בירור, סינון, בחירה. הפרדה בין עיקר לטפל, בין הטהור ללכלוך, בין מה שמגביר את הבעירה, למה שעלול לסכל אותה. המשך קריאה… »

את עידו אנג'ל אני מכיר מהבלוג שלו. הוא פורס שם לפרוסות עדינות חלקים מהיצירה שלו, כמו מוכר חלבה מעודנת במיוחד. הוא יודע לכתוב, ולכן כתיבתו נופלת באופן מדוייק מאוד על הלשון, ומה שיפה בזה- אתה יכול לראות את השכבות המדוייקות שמהן הוא בונה את הסיפורים שלו, גם אם הם לוקחים אותך הרחק מעבר לאן שחשבת שתגיע.

והספר שלו "הסיפור של מיכאל"  מימש את ההבטחה. עידו הוא סופר מיומן ובטוח, ואולי לכן הוא מסכים לחשוף בפנינו את תהליך היצירה שלו, את האופן שבו הדמויות  חיות בו, ואת האופן שבו הן נולדות ומתרקמות. הוא מוליך את הקורא בעדינות. גם כשאתה מגיע לפיתולים עלילתיים מסעירים, אתה לא חש מרומה, או כפוי באיזה שהוא אופן לעבור אותם. אנחנו צועדים איתו צעד אחר צעד בעולם של הגיבור שלו, ובעולם של המחבר של הגיבור שלו, וכנראה גם בעולם שלו עצמו, ויכולים להבין מול מה הוא עומד. המשך קריאה… »

  משה חרד מאוד מפני הדיבור עם פרעה.    

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.    

זאת לא סתם חרדה. הביטוי "ערל שפתים" הוא ביטוי טעון, המכוון הישר אלינו- כאן באינטרנט. 
הזוהר אומר על פרשתינו כאן:   

משה – קול, והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות…
נסתלק ממנו הקול והמלה הייתה ערלה בלי קול…
כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה…
(רעיא מהימנא- תרגום הסולם- פרשת וארא)   

הזוהר מדבר עלינו. יש כאן שני מצבים. הראשון הוא קול בלי מלה-  יש לנו משהו לומר- אולי משהו חשוב- אבל אין לנו את המלה הנכונה שתשקף את מה שרצינו לומר במלואו. 
המצב השני – מלה בלי קול:  אין לנו מה לומר, אבל יש לנו מילים, ואנחנו משתמשים בהם.
ואני מציע מצב שלישי. יש קול, ויש מלה, אבל ביניהן נתק תהומי. המשך קריאה… »

כי אבי ואמי עזבוני: הנזל וגרטל

רגע לפני שצוללים לתוך הצרה, לתוך העבדות, לתוך הקושי, רגע לפני, מספרת לנו התורה מה היו שמות היורדים מצרימה. לא מי הם היו, אלא את שמותם.

וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.    
רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. 
יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. 
דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר. 

זה יכול להתפס כפרט טריביאלי (שהרי ידענו אותו קודם וניתן היה להשמיט אותו בעריכה), אבל זה באמת לא, השם מתפקד כאן כתרופה לפני המכה, כקצה חוט למי שנכנס ללבירינט , או כפרורי הלחם של עמי ותמי. השם הוא קצה החוט לישועה.

המציאות יכולה להיות מאוד מבלבלת. מי לא מכיר זאת. יצאת למשימה ועכשיו אינך זוכר מה היא. היה לך יעוד, אך הוא חמק. היתה תכנית מצויינת אבל היא השתבשה. אתה מוצא את עצמך בעורף האוייב, לא דובר את שפתו, ההורים שהתחילו את המסע אולי כבר מתו, ואתה בדיסאוריינטציה, אולי אפילו בורטיגו. לא יודע על מי ועל מה לסמוך. קל מאוד להכנס למצבים האלה, של אבדן דרך. המשך קריאה… »

פורסם באתר המומלץ "הזמנה לפיוט"

בוקר אחד – כולם חייכו. העיתונים בישרו שבמדינת ישראל קידוח אחד חשוב הסתיים בהצלחה. מסתבר שאנחנו יושבים על מאגר גז עצום. יצחק תשובה בעל המניות העיקרי זרח מרוב אושר. יש לנו גז. יש אנרגיה לישראל. החלום הישן על בארות בארות נפט התממש באחת, גם אם באופן חלקי. הידד. יש לנו גז.

בנעורי, נסעתי עם הורי לארץ אחת מעניינת, ונצואלה.

קידוח אחד עדיין לא מבטיח כלום

אבי יעץ לשר החינוך המקומי איך לשפר את מערכת החינוך, ובין מפגש למפגש טיילנו קצת. העוני בקראקאס הדהים אותי. מול המלון בו גרנו נבנו אחת על השניה בקתות בוץ עלובות. הפליא אותי לגלות שם חברה רב גזעית ללא שום מתיחות נראית לעין. ואז אבא שלי סיפר לי את העובדה המרתקת מכולן. ונצואלה ארץ עשירה – הוא אמר. מחצבים, נפט, אדמה פוריה ומים כמה שאתה רק רוצה. אז מה יש להם? שאלתי. נפט, ענה לי אבא. הם נשענו על הנפט. אבל נפט לא מבטיח עושר. חינוך כן. אם היו שלטונות ונצואלה משתמשים בכסף הנפט לחינוך היתה היום ונצואלה במקום אחר.

למה נזכרתי בקידוחים? בגלל הפיוט. כן כן. מהפכת הפיוט המדוברת היא לא פחות מקידוח שהצליח. לאחר שנים של עשייה אמנותית מעניינת לפרקים, פגשה סצינת המוזיקה הישראלית באחד ממרבצי העומק העשירים והמופלאים שקיימים בעם היהודי. פגשה והתחילה לשאוב ולהדליק ולהתניע. מה יש בעולם הפיוט שקוסם כל כך לעולמו של המוזיקאי העכשווי? עולם רוחני, שורשים, חכמה, ואמנות בחסד עליון. האם די בקידוח הזה? לדעתי לא.

המשך קריאה… »