’תורה‘

הפסוקים הבאים, עצמתם רבה.

שמים בוערים בתשוקה למה. צילום של מתן

א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה:  כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ה'.  ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.  ז וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח.  (פרשת בהעלותך- במדבר יא)

אמי עליה השלום נהגה לומר- כי ברור לה שאם היתה חיה אז, בדור המדבר, ודאי היתה חלק מן המתאוננים.  מעניין לציין שכאשר אמי חלתה מאוד בגיל 70 ידעה לומר לפני מותה כי היא מודה לאלוהים על כל השנים הטובות שנתן לה, ואינה באה בטענות כלפיו. למרות זאת, ועל אף אישיותה הצנועה והמקבלת, יכולה היתה להזדהות עם בני ישראל המתאוננים.

אבל אני רוצה להמשיך הלאה- מן המתלוננים אל המתאווים. כה רבה תאוותם של בני ישראל, שעוד לפני שהם מתאווים למשהו, הם מתאווים תאווה. אולי רוצה הכתוב לומר שתאוותם היא נקיה ומזוקקת. הדברים להם הם משתוקקים, הדגה, הקישואים והאביטיחים, החציר הבצלים והשומים אינם מושאים רגילים של תאווה.  הם מופיעים כאן כמין תירוץ לקיומה של תאווה עירומה ולוהטת.  הם מושא אקראי לתאווה הנוראה שקורית להם. המשך קריאה… »

1. פסח מתקרב, ואני מוכרח להמליץ על ספר הגות נפלא. "זמן חירותנו" מאת הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק בהוצאת ידיעות ספרים.  קבלתי אותו במתנה ממתן בני האהוב ליום ההולדת שלי. קראתי בו שתי מסות, ואני מחכה לרגע שאוכל לקרוא את הבאות אחריהן. הפרק הראשון ניתן לקריאה כאן. 

בין קרבנות- לתכניות בישול. הרב סולוביצ'יק מחבר באופן עמוק ומורכב את האדם החי היום לפסח, ולליל הסדר.  החג בעבורו הוא הזדמנות מצויינת לבחון את עולם הערכים היהודי מול ערכי העולם בו אנו חיים. שלחן הסעודה מאפשר לנו להבין את הערכים שניתן לצקת לתוך החיים עצמם. כך למשל מציע הרב, להמיר את הערכים האסתטיים של העולם המודרני, בערכים של חברה וחסד.  (הרב סולוביצ'יק לא זכה לראות את הפיכתו של עולם התרבות שלנו לעולם של תכניות בישול ומתכונים, אבל נראה שהוא הבין היטב לאן פני הדברים).  הוא מסביר גם מדוע נושא הקרבנות – שכל כך קשה לנו לקרוא בתנ"ך, יכול להיות מוסרי הרבה יותר מעולמם של מאכלי הגורמה. המשך קריאה… »

משה שובר את הלוחות ומביט בנו - רמברנדט

קשה לתאר סיטואציה דרמטית יותר. 

משה נמצא על ההר, עם האלוהים. באותו הזמן, ללא ידיעתו, העם שאותו מנהיג משה, שבעבורו הוא מקבל את התורה- בוגד בדרך וחוטא בעבודה זרה. 
וכך הפסוקים:
וַיְדַבֵּר ה'  אֶל משֶׁה, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
האינטימות שהיתה בן האל למנהיג נקטעת באחת. משה נמצא במדרגה גבוהה מאוד, אבל העם, העם נפל.
המדרש מספר לנו את האלמנט הדרמטי הזה לפי דרכו.  

אמר ר' יצחק: בשעה שאמר לו הקב"ה "לֶךְ רֵד ", חשכו פניו של משה ונעשה כסומא מן הצרות ולא היה יודע מאיזה מקום לירד והיו מלאכי השרת מבקשים להרגו, אמרו: הרי השעה להרגו.  ידע הקב"ה מה המלאכים מבקשים לעשות לו, מה עשה הקב"ה ? א"ר ברכיה בשם ר' חלבו בשם רב חנן בר יוסף בשם ר' אבא בר איבו: פתח לו הקב"ה פשפש מתחת כסא כבודו ואמר לֶךְ רֵד  שנא' (דברים ט) "ויאמר ה' אלי קום רד מהר מזה". (שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מב)   

המלאכים הללו, לפי המדרש,  עוינים את משה מאז ומתמיד. מעניין שאנו רואים את המלאכים כיצורים שנועדו להגן, ולא מבינים את העוינות הגלומה בהם כלפי האדם המבקש לעלות מעלה, והמבקש לקחת מהם את המקום הראוי להם כמשרתיו האולטימטיביים של אלוהים.  המלאכים בסיפור, כאילו חיכו לרגע הזה שבו יוכלו להרוג את משה.    המשך קריאה… »

1. משמח אותי לראות אנשים מחופשים. הילדים חמודים מאוד, אבל מבוגר שמתחפש זה צעד בדרך לגאולה. היכולת לא לקחת את זהותך החיצונית ברצינות רבה מדי, הנכונות- שלא לומר השמחה, להפרד מן התדמית עליה אתה עמל כל כך כל ימות השנה, והחירות לעטות על עצמך זהות אחרת- כל אלה מראים לי את הפוטנציאל לעולם טוב יותר.
מדוע אנחנו לא חוגגים את היום הזה פעם בשבוע ? לא ברור לי. המשך קריאה… »

אנחנו רוצים לתת בשפע. להאיר את העולם, לחמם אותו להדבק בו ולהעלם בתוכו. מן הצד שני אנחנו מוכרחים כל הזמן  לבדוק את עצמנו להסתכל פנימה באופן ביקורתי. עלינו לזכך את הנביעה שלנו, לדייק אותה, לבדוק את סיבתה ורצונה,מה אנחנו עושים ואיפה.

שני הכוחות האנושיים הטבעיים והסותרים זה את זה, מצויים בפסוק הראשון של הפרשה- ושניהם בטיפה אחת. אלוהים אומר למשה:   וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שמות פרק כז פסוק כ'). רש"י מבאר לנו ששמן הזית שבו השתמשו כדי להעלות את נר התמיד היה שמן מיוחד: "בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו א) מגרגרו בראש הזית"

שמן הזית הזה היה צריך להיות שמן זך שבזך, שמן שהובא מן הזיתים הראשונים שמתבשלים, אלו שנמצאים בראש העץ, וגם אותם היה צריך לכתוש ולסנן ולא לטחון בריחים כדי שלא יתערבו בהם שמרים. השמן הזה צריך להיות נקי וטהור.

ה"שפת אמת" אומר על זה דבר חשוב:  "ודאי עיקר עבודת האדם הוא הבירור".

הנה כאן הפרדוקס. אנו מדברים על השמן למאור. האור הוא כוח שופע, מתפרץ, חודר סדקים. אור בקבלה הוא אחד המטפורות לשפע האלוהי. אך כדי לייצר את האור הזה במקדש אנו נדרשים לתהליך של בירור, סינון, בחירה. הפרדה בין עיקר לטפל, בין הטהור ללכלוך, בין מה שמגביר את הבעירה, למה שעלול לסכל אותה. המשך קריאה… »