’תפילה‘

בשנים האחרונות מאז עברתי לבית זית, מבקשים ממני לעבור לפני התפילה בימים נוראים. מעבר לכך שזה כבוד גדול, העמדה הזאת של שליח הציבור ממלאת אותי בהתרגשות ובחרדה. הפחד- אינו מטפורי, וגם לא גוזמה. כשהתחלתי את תפילת "הנני העני ממעש" בפעם הראשונה כשליח ציבור, נעתקה נשימתי וכמעט שלא הצלחתי להמשיך.

אני שואל את עצמי למה התפילה שלי מתעצמת כל כך מול קהל? מה חובר למה?

המשך קריאה… »

בסימן טוב ובמזל טוב נולד לי מאמר חדש, והאמת חביב עלי מאוד.  זה לא בדיוק מאמר. יותר חוויות עתיקות מילדותי.

הורתו של המאמר בבקשתה של חנה פתיה עורכת האתר פיוט שאכתוב מאמר על פיוט אחד מן הבקשות.

בגלל שבצעירותי הייתי חובב מסור ומתמיד של שירת הבקשות שמחתי על הבקשה ומאמר נולד.

הוא מתפרסם באתר פיוט תחת "פיוט השבוע" וזהו הלינק שלו  http://www.piyut.org.il/articles/589.html

בשבוע הבא ידחוק אותו פיוט שבוע אחר, ואז אעביר לכאן את המאמר, למען ישב כאן קבע.

כדאי להכנס לאתר. שם אתם זוכים בהאזנה לשיר. בתחתית העמוד אפשר ללחוץ על קישור נוסף המציג בפניכם את מילות הפיוט. זוהי שירה נפלאה.

המיוחד בביצוע הזה הוא ששרים בו האנשים שעמם שרתי בילדותי ובהם ישראל טוויל, שלמה דוויק ועזרא ברנע. על כולם אני מספר במאמר.

בעמוד שנפתח באתר, יש קודם הקדמה קצרה של חנה פתיה. המאמר שלי בסוף העמוד.

והנה טעימה

הרגע הכי מותח בבקשות התרחש תמיד ב-"נורא עלילה" (באמצע "יסד בסודו"), הסולו הקבוע של בועז שושני. יש לציין שבקהילת עדס הביטו בבוז בנטייתם של בני קהילת קרית משה לשלב מנגינות לדינו בפיוטים, אבל למי אכפת. השיר היה נפלא. בועז, חברי לשבט, היה כבר אז יפה תואר וגבה קומה והתברך בקול נדיר בצלילותו, בדיוקו, בגובהו ובעוצמתו. לו רק היה קצת פחות צנוע, יכול היה בועז להיות לזמר אופרה בעל שם עולמי, כך חשבנו אז, וכך אני חושב עד היום, אבל בועז שמח בחלקו ואני משער שהוא שמח עד היום. ובכן: בחלק הראשון של הבית: "נורא עלילה ברוך כבודו", המנגינה עליזה וקצבית וקולו של בועז הדהד מצד לצד, אבל כשהגיע ל"מפחדו סמר" ישב כל הקהל כמכושף. בועז שר "מפחדו סמר", בטון גבוה מאוד, ושערות כולנו סמרו כשהוא משך את ה"סמר" שלו כמו אל הנצח ומעבר לו. ה"סמאאא" שלו היה ארוך ויציב ולגמרי לא נגמר. מדי פעם, כשחשבנו שזהו, בועז היה שוזר איזה מאוול קטן וחוזר בדיוק מופתי אל אותו הטון ואותה העוצמה כמו חמת חלילים היתה תחובה לו בין צלעותיו. אֵסְחַבּ, קרא לו הקהל, וכל הכבוד, ובועז המשיך והמשיך עד שבאמת לא יכל עוד. אז הדביק את הר', נשם נשימה קטנה – וכולנו יחד איתו, ומיד חזר ל"גופי כללם" כאילו כלום לא קרה. לא היה זה פלא שכולנו ענינו לו בהתלהבות ובעצמה לא פחותים "ברוך שאמר והיה העולם".  

ועוד טעימה

 אבל "יסד בסודו" לא היה רק זירת הסולואים האולטימטיבית לפייטן המתחיל. הפיוט הזה משובץ בדימויים ויזואליים שהעסיקו אותי כבר אז. הבנין העומד על מים, והאדמה התלויה על השמים שבו את דמיוני. משום מה "וויי עמודים" נראו לי כמו אלפי קולבי מתכת שתלויים זה לצד זה בארון ענק. ובכלל מאז ומתמיד, בכל פעם שאני שר את הפיוט אני רואה את שרשרת המטפורות שלו בצורה המוחשית ביותר. "הנחלשים"-  אני מצייר לעצמי כאנשים זקנים מטים לנפול. , וב"קלים כבדים"- אני רואה עננים גדולים. "רובי רבבות הם צבאותיו" הם עבורי אינסוף כוכבים העומדים צפופים זה לזה בשריונות הכסף שלהם במרחב ענק.  ב"סנסני תמר" לא יכולתי שלא לראות את עצי התמר הענקיים הצומחים להם בגאווה בערבה ובבקעת הירדן. "האור הנעלם" נדמה לי כזריחה שוקעת בתוך היקום הקר והאינסופי.

אל תגנה את היופי. אל תגנה את המשיכה ליופי. אל תגנה את התשוקה להבלע בו.
ברשימה הקודמת גיניתי.
ערב בים. כמעט שקיעה. בחצי גוף בתוך המים אני מתפלל לאלוהי האקזיסטנז. אני מבקש חיים, בריאות, חכמה, יופי, אני מבקש כוח, אומץ, ברכה.
הנערה שמשחקת על החוף.
אני יודע שאני מחפץ אותה- הופך אותה לאובייקט שלי ומצטער. אני מגנה את עצמי על שהבטתי בה ככה. שרציתי את גופה והעלמתי עיני ממנה. שכל כך רציתי להבלע בה, לעזוב הכל ולעוף, או לשקוע. אני חש אשם.  נורית טוענת שזה קשור לרקע הדתי שלי ושככה זה יהיה. אני חושב שלא רק.
אני מבקש מאלוהי הים שיעזור לי לראות מעבר לגוף את מה שהיופי מרמז עליו ובאותו רגע
התשוקה שלי מתה.
גם התשוקה שלי לאל עליון מתה.
אני סתם אדם שעומד בתוך ים ולא יודע לאן.
אני מבין שאת היופי אסור לגנות. גם לא את התשוקה אליו. גם לא את התשוקה שמוצאת את עצמה בדבקות בחיצוני. גם לא את הרצון המסוכן להבלע.
אפשר להביט בתשוקה, רצוי להביט בה אבל באהבה אבל בהבנה. להתבונן להקשיב. לא לנוע אליה לא כי רע אלא כי ראויה להתבוננות, התשוקה.
להביט בה ולראות אם תמיר את עצמה לדבר מה אחר. לדבר מה טמיר יותר או נמוך יותר או שניהם.
אני מבקש מאלוהים שיתן לי את הכוח לראות אותה שוב. לרצות בה שוב אבל יבשתי.
הים רטוב ואני בתוכו יבש כמו קרקר לפני ההרינג.
כתבתי פעם לפני שנים שיר שהיה חלק מן המופע של סיטרא קמא.
אולי אמצא אותו ואצרף.

                                            (נכתב ושוגר בקפה "קפית" חלוצי ההוט ספוט בירושלים)

(טוב לאמרה עוד לפני הדלקת המחשב)

לך צבוע, לך
הסתתר פחדן
נחמדות- פוסי לך. נופי לך.
אמת בצבצי.
הציצי.
צאי כלה צאי
אל תרחצי, טהרי ני