’יומן המסע‘

זה לא בגלל המשט. זה לא בגלל המדינה. זה קודם כל בגללי.

לפני יומים פיזמתי לעצמי את השיר בהיסח הדעת כשחשבתי על מישהו. אתמול ניגנתי אותו על הפסנתר תוך שאני מנסה לפצח את האקורדים המופלאים שמתי כספי יודע לטמון בשיר. יש בשיר הזה, במלים, בלחן, וגם בביצוע של כספי, משהו מיתולוגי, עמוק מכולנו, מוכר לכולנו, נכתב אלינו- לדורות שלפנינו ולאלו שעוד יבואו. חשבתי גם  שדי מדהים שאבדן דרך מצמיח יצירת מופת כמו זאת. האפר מן השורה האחרונה הצמיח יהלום. המשך קריאה… »

הפחד לעתים קרובות סמוי מן העין, ולכן לקח לי זמן להבין שאחת הסיבות שבגללן אני ממעט לרוץ היא פחד.

ממה מפחד לאוקואון ? מן המוות- מן הייסורים או מריצת 5?אל גרקו.

המשך קריאה… »

הציור של אשר מתאר מעגל מים שלא נגמר.

המים נופלים במפל, ומשם יורדים שוב למקום הנפילה שלהם. וחוזר חלילה.

למים אין מקור. הם במעגל שלא נגמר. פרפטום מובילה. מאחר ובנפילתם הם מסובבים גלגל שיניים, הם יכולים גם לייצר חשמל באופן לא נדלה ולא נגמר. לנצח.

אשליה או מציאות ?

בנפש הדבר מוכר. מוכר עד לזרא.

הנה נכשלת ואתה מבקש לאחוז בידך את הסיבה, לטפל בה, להיטיב את עצמך ולרפא אבל מתחתיה מסתתרת אחת אחרת שגרמה לה לאותה סיבה ראשונה. נטפל בזאת, אתה אומר, אבל מתחת לסיבה השניה מסתתרת שלישית- היא הגורמת, היא הנותנת, בה יש לטפל, אלמלא המקור לסיבה זאת נחבא וגלוי בסיבה הרביעית, שממנה נעבור לחמישית, ולידה לאחר חיפוש קצר מגלים את השישית ואולי שביעית, ומאחוריה גלויה וברורה עומדת השמינית. אתה מבקש לטפל בה סופסוף- והנה השמינית היא היא הסיבה הראשונה. זאת שמתחתיה השניה והשלישית וכו'.

אין מקור. אין סיבה אחת שילדתה אינה גם אביה. שאמה אינה ילדתה.

מעגל קסמים, אתם אומרים. ומציעים מיד- למה לאתר את המקור ? הרי אפשר לעצור את הזרם בכל נקודה שהיא. חסמת את הזרימה והבעיה לא תשוב.  

אבל מה יקרה אם נעצור את הזרם ? מים מטיבם מצטברים. הם יערמו מעל הסכר, ומשם ישפכו אל מתחת למגדל. הסיבוב יתייבש, החשמל יפסק, הבורסה תקרוס, ואנחנו נשקע לעוד שנת בצורת.

וזאת רק הבעיה הראשונה.
 
באחרית הימים ישעיהו (פרק מ) מציע לנו חזון יפה.
קול קורא במדבר, פנו דרך ה'; ישרו בערבה מסילה לאלוהינו.  כל-גיא יינשא וכל-הר וגבעה ישפלו; והיה העקוב למישור, והרכסים לבקעה.  ונגלה כבוד ה'; וראו כל-בשר יחדיו  כי פי ה' דיבר.
מה יקרה למים באחרית הימים ? מאין לאן הם יזרמו ? 
 
 
 
 
הציור מוגן על ידי זכויות יוצרים ומוצג כאן לפי מה שקוראים בויקיפדיה- שימוש הוגן. אולי זה תקף גם לכאן.  
http://en.wikipedia.org/wiki/File:Escher_Waterfall.jpg

1.                  הבוקר בוקר. היום יום. חד מכרגיל. התרגלתי לבקרים מעורפלים שנוסכים טשטוש על פני היום כולו. לא היום. אני יושב מול החלונות הגדולים בקפה נוקטורנו וכותב. 

2.                  אני מגן על עצמי, ומוכרח עכשיו, בזה הרגע להפסיק. בבת אחת.  לעיניכם. כשאני אצל רופא השיניים, הפחד מן הכאב המפתיע גורם לי, באופן די מגוחך, לתפוס חזק את הידים זו בזו, או לאחוז את הכסא (כאילו אם לא אעשה זאת אני עלול לחבוט ברופא החביב מתוך הגנה עצמית). כשאני בחיים ההגנה שלי מפני הכאב המפתיע ומן הרגש הצורב מרכזת את כל המתח של החיים בכתפיים. אני מרים אותן, מחזיק אותן וכך מעביר אליהן את כל השאלות, הספקות והחרדה. עכשיו, כשאני משחרר את הכתפיים, באופן מיידי המתח הופך לרגש ובא אל הלב, אל חדרי הבטן, אל הגוף. הרגש חי וכשהאצבעות גמישות הן נותנות לו פורקן על המקלדת. הכאב נותן את צורת האותיות. גם במחשב. 

3.                  הייתי עסוק בתקופה האחרונה. היה לי פרוייקט גדול שאיפשר לי לבזבז המון זמן בלי רגשות אשם מיותרים. הפרוייקט הזה (פיתוח סדרה לטלוויזיה) נשא בעוז את הזהות העצמית שלי, כששאלו אותי מה אני עושה אמרתי- מפתח סדרה לטלויזיה. כששאלו אותי מה שלומי היתה התשובה תלויה רק במצבו של הפרוייקט. כשהיה יום טוב והתקדמתי, אמרתי- היום יום טוב. כשנתקעתי אמרתי שהמצב לא פשוט, אבל גם אז היה לי פרוייקט וזה כבר עשה את העולם לברור יותר. הפרוייקט חסך לי את הלבטים הרגילים שלי: מה אני עושה היום ובשביל מה. הוא חסך לי את הלבטים היותר גדולים שלי: מה אני עושה בחיים ובשביל מה-  אני עושה את הפרוייקט. עם הזמן הסתיידתי. במקום לעשות את הפרוייקט, הפרוייקט עשה אותי. אני קורא לפרוייקט נושא הזהות, כי כמו נושא כלים חרוץ מדי, הוא נטל בידיו את הדגל והפך למוליך המערכה. פרוייקט ארור, פרוייקט מבורך. נשמה שלי. 50 עמודי תסריט עלובים ואהובים.

4.                  זה לא קרה סתם. מאז ומתמיד אני מנסה לשכוח את עצמי. יש פער עצום בין מה שאני למה שהייתי רוצה להיות. אני צריך להחליט, או שהסטנדרטים שלי גבוהים מדי, או שאני נמוך מדי. בינתיים אני במצוקה. 

5.                  היתה בעיה באופן שבו ניהלתי את עצמי מול הפרוייקט (למה אני קורא לכתיבה פרוייקט? זאת שערוריה ממש) . בתהליך הפיתוח והכתיבה, ניסיתי לשמור על שלי (האמת האמנותית, הנפש), מול הצורך להשביע את הארי (הגוף המשדר ונציגיו עלי אדמות). האכלתי את עצמי קומץ, וויתרתי בלי סוף לערוץ 2 הפנימי שלי (עריץ מתוק ומושחת). טעות גדולה. בסופו של דבר גם לארי לא נשאר מספיק.  שכחתי שהארי בעצם רוצה לאכול אותי. הייתי צריך להזין את הנפש ואז להתמסר ולתת לארי לטרוף אותי. כנראה שקשה לי רעיון ההתמסרות לאריות- אבל כמו שהנצרות הוכיחה- להיות טרף אמיתי, זאת הדרך הקצרה ביותר להפיכתך לקדוש. 

 6.                  יכול להיות שבכלל הנפש שלי נשארה בחוץ. יכול להיות שמרוב רצון לרצות, נתתי לעצמי בפרוייקט פינות קטנות מאוד. יכול להיות שאני עצמי לא מרוצה באמת. אתמול קראתי בויקיפדיה שאנדי קאופמן המופלא שמר כל חייו על עבודתו הפשוטה כמפנה שולחנות ב Jerry's Famous Deli .  כך הוא שמר על עצמאות. אנדי קאופמן היה מפנה שולחנות צנוע. רק כך יכול היה להעיז באומץ מול הגדולים. הוא תמיד ידע שיוכל לחיות מעבודתו במסעדה אם האמת האמנותית שלו לא תמצא חן בעיני הזאבים שבחוץ ושבפנים. זה נושא לטור נפרד.

7.                  בסוף הגשתי את הפרוייקט. בלי לדווח כאן כלום. חיכיתי חיכיתי וקיבלתי תשובה. התשובה היתה שצריך לחכות לפני שתהיה תשובה של ממש. באותו רגע, כמו הכרכרה של סינדרלה, פג תוקפו של הפרוייקט כנושא הזהות שלי.  בחצות, עם צלצולי הפעמון, חזרו שאלות הקיום הנצחיות וביקשו להעיר אותי. אני המסמורטט, פחות חצי שנה בחיים, מחזיק ביד דלעת. מצאתי מייד פרוייקטים חלופיים (סרט, ספר ומה לא), אבל את אלו יקח המון זמן להניע. רצתי לארון התרופות המטאפורי והשתמשתי בכל משככי הכאב הזמינים לי. בשבוע שעבר הסתבר לי שנמאס לי להיות מורדם ומונשם במצב יציב. עכשיו אני ער. הבוקר. עוד לא נושך. שוב אני צריך להזכיר לעצמי לשחרר את הכתפיים ולהגמיש את האצבעות. עשר פעמים בדקה אני צריך לזכור את זה. איפה האנשים בקונטרול רום שיזכירו לי את זה באזניה ?

8.                   גם את הרשימה הזאת אני כותב קצת ממרחק. הגנה מפני הכאב הבלתי נסבל שאולי טמון כאן. עמכם הסליחה.

9.                  איך מחברים את הגוף לנפש ?  הרמח"ל בספרו המונומנטלי "מסילת ישרים" מדבר על מידת הזריזות. הוא מציע לתת לגוף להיות הכלי האולטימטיבי של הנפש. כזה שיבטא את הנפש ללא חציצה, כמו שהלהבה נענית לנר, באופן מוחלט מדוייק ובלתי אמצעי. כשאני מותח את הכתפיים אני שם חציצה בין הנפש המפוחדת לבין הגוף שאמור להקרין לעולם שקט וביטחון. במקום לנוע ולפעול ממקומי, אני פועל ממקום אחר, שקרי מזוייף. המסכה שולטת בי. לשחרר את הכתפיים שוב. 

10.             (צריך להבין. כשהפרוייקט לא שם כדי להגן עלי אני עומד בעצמי ללא מתווך מול העולם. אני נזכר בספר של יונג "פסיכולוגיה ודת". הדת מתווכת בין האדם לאל. מיושנת ככל שתהיה היא מאפשרת לאדם להתמודד  עם הכוחות הגדולים של הקיום- הקדושה הטומאה וכל השאר.  אני מבין שזה המקום שהפרוייקט תפס בשבילי לאחרונה. מתווך ארור שלא מסתפק ב4% מן העסקה. הוא רוצה למכור לי את הבית ולגור בתוכו מכאן ולהבא. איפה מבקר המדינה שיושיע ???)

11.             עכשיו אני גם מבין שהפיכת הפרוייקט לנושא הזהות שלי היתה טעות מסוכנת לפרוייקט עצמו. אפשרתי לכלי (הפרוייקט בסופו של דבר הוא כלי לבטא את עצמי) להפוך למטרה. הפרוייקט שהיה צריך להיות מבוקר על ידי, קיבל לידיו את מושכות ראש הממשלה. ממלא המקום, הרכיב לי את רשימת הערכים. הפרוייקט שהיה נתון להשפעות של כוחות שונים (לאו דווקא חיוביים) הפך להיות כאמור נושא הדגל, נושא הזהות. כך לא יכולתי לבקר אותו, לרסן אותו, לנער אותו. "נסגרתי (הוסגרתי) לאדום ביד רעי מדני" אומר מזמור השבת. נתתי לו כוח רב מדי והוא על כן השמין ובעט (בי ? בעצמו ?). במו ידי את מחלפותי קצצתי. מה לי כי אלין. להרוס את עמודי המקדש הפלישתי אין לי כוח. רק לדווח לכם מכאן.

12.             אני זקוק לדיאלוג בכתיבה ובחיים. זאת מסקנה שלא אוכל לפתח ברשימה זאת. דחסתי מספיק. לשחרר את הכתפים להגמיש את האצבעות. יום חדש בפתח.

היום בבוקר בדרכי לסליחות ראיתי מודעת אבל ועליה שמו של מכר וידיד.
האיש- בן גילי. למדנו יחד.
 
לפני מספר שנים העסק שלו קרס והוא נקלע לחובות. מאז נרדף על ידי נושים וההוצאה לפועל. חשוב להסביר. לא היה להם מה לרדוף אחריו כי לא היה לו ממה לשלם את חובותיו. לא החזיק מכונית, לא בית, כלום. הוא התגרש מאשתו, ונאלץ לנדוד בין בתים שונים כדי למנוע הצקות למשפחתו. לילדיו המשיך לדאוג והיה איתם כמה שרק היה יכול. 
 
פגשתי אותו מספר פעמים. באקראי.
על מצוקותיו לא סיפר. אמר שעבר תהליך של שחרור בשנים האחרונות.  הוא חייך. הביט בי בעין בוחנת. נראה היה כאילו הוא במקום שבו הקליפות של הטפשות, צרות העין והבצע רחוקים ממנו מאוד. סיפר על תהליך רוחני. העיניים שלו כמו הביטו רחוק. סיפר על חברים חדשים שמצא, אנשים בעלי עומק מיוחד.
 
פגשתי אותו במקרה לפני כשבוע, בבית הקפה שבו אני יושב לפעמים. דיברנו בקצרה וברכנו זה את זה. מסתבר שלא זמן רב אחר כך נעצר על ידי ההוצאה לפועל. למשפחתו לא סיפר על כך. בוקר אחד מצאו אותו מת בתאו. יותר פרטים איני יודע ולא שאלתי.
 
ביקרתי אצל משפחתו. באתי מיד אחרי שהקימו אותם מהשבעה. בקושי נכנסו חזרה לבית. אנשים יפים. טובי מראה ולב.
סיפרתי להם שמצאתי בו אצילות נפש. שראיתי בו בן מלך.
הם סיפרו על כל כשרונותיו. על יכולותיו הנדירות. על טוב ליבו. כמה אנשים ניגשו אליהם בלוויה וסיפרו להם איך עזר הוא להם. "כמו אח" אמרו. 
 
אנחנו חיים בחברה אכזרית מאוד.  חסרת חמלה. תאבת בצע. רודפת ממון והצלחה.
ממליכים על עצמינו, אצילי ממון ונודפי כוח.
 
לר' נחמן מברסלב יש סיפור מטורף על מקום שבו אנשים מכונים בשם על פי הממון שיש להם. הכל נקבע שם על פי הממון.
הסיפור המטורף הזה בנאלי כמו העיתון שאנחנו מחזיקים ביד.
 
רשת הביטחון שהיתה כאן פעם ושהיום היא עשויה חורים חורים, יכולה לבלוע כל אחד מאיתנו, אבל הנורא הוא שאנחנו מיום ליום מזדהים יותר עם השיטה הכלכלית, החברתית, התרבותית, הנוראה שבה אנו חיים.
 
אנחנו השיטה ואנחנו התליין. לפעמים אנחנו גם הקורבנות.
 
יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות
שתשים דמעותינו בנאדך להיות
ותצילנו מכל גזרות רעות קשות אכזריות
כי לך לבד עינינו תלויות  (מתוך תפילת נעילה) 
 
הקפיטליזם הארור מסמא אותנו. 
עם פנסי הכסף הגדולים שלנו המכוונים ישר לעיניים, הוא מסתיר מאיתנו את הטוב והיפה.   
את האהבה והחמלה.
הצורך שלנו בכוח והצלחה גוזל מאיתנו את חדוות העשיה והיצירה.
את החיים.
 
יהי רצון שנתחזק בשנה הזאת. שניטהר קצת. שנזכור יותר מי אנחנו.
ואסיים במאמר המיוחס לר' אהרן מקרלין.
הוא שאל את תלמידיו מהו חטאו הגדול של האדם.
וענה, חטאו הגדול של האדם  שהוא שוכח שהוא בן מלך.
 
יהי רצון שהשנה נזכור. כולנו. נתייחס לכולם בכבוד אמיתי, וכך גם לעצמנו.
שנה טובה. גמר חתימה טובה.