’אלוהים אחרים‘

רבנים נכבדים
רבנים ראשיים, רבני ערים, רבני בתי כנסת, רבנים סתם וכל האדם
יהדות היא דת של מעשים. לא של מלים.
לכן
אל תגנו את הרצח. אנחנו יודעים שאתם נגד רצח בכל לבבכם ומאודכם.
אל תגנו את ההסתה- כי מילותיכם לעולם לא ישוו לעצמת הדימויים הנוראיים היוצאים מפיות המסיתים.
קבעו בבתי הכנסת שלכם כמו שנהוג בעת צרה ומצוקה
בסוף כל תפילה לומר פרק תהילים לעילוי נשמת הנרצחים,
ולשלומם של כל הפצועים.
רצוי היה להזכיר אותם בשמותיהם
למשל ניר בן רמי זכרונו לברכה.
כך תלמדו את קהילתכם,  מה משמעות המילים "ואהבת לרעך כמוך".
כך נלמד את עצמנו לאהוב במעשים. לא במילים.

בעקבות הטבח בבית הקהילה ההומו לסבית
מבלי לדעת מי הרוצח,
מבלי לשכוח את מילות ההסתה נגד ההומואים שיצאו מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.

1.  החרדה החרדית מן ההומוסקסואליות די ברורה לי. הם מדברים על בהמיות. אבל במשכב זכר אין יותר בהמיות מבכל מין הטרוסקסואלי. למה לא יודו החרדים שכל האקט המיני נתפס בעיניהם כבהמי. הבעיה היא שהעובדה שהמיניות אצל הומואים שונה מושכת תשומת לב אל היסוד המיני, ועל כן החרדה הגדולה. אני זוכר שבהיותי נער דתי התברר שלאדם מסויים נולד ילד מחוץ לנישואין. השוק היה גדול לא בגלל שהוא "עבר עבירה" אלא בגלל שכל עוד אתה נשוי, הילדים שלך נולדים "מן הנישואין". כאשר הם נולדים מחוץ לנישואין אנחנו צריכים לדמיין איך הוא עשה את זה.

2.      ההומוסקסואליות כל כך מאיימת על החרדים מעוד סיבה פשוטה. הם חושבים שהם שולטים במיניות, על ידי כך שהם מפרידים בין גברים לנשים בכל אירוע ובכל מקום. הבעיה שלהם היא שהם לא יכולים להפריד בין בני אותו מין. הפסיכולוגים המתמחים בטיפול במגזר החרדי יודעים לספר שההומוסקסואליות בישיבות נפוצה מאוד. אין להם שום דרך טובה למנוע זאת. ההומוסקסואליות נתפסת בעיניהם כמפלצת דמונית שאי אפשר לעצור אותה. 

3.      רוצים לדבר על התעללות מינית במוסדות החינוך שלכם ? לא הומוסקסואליות, התעללות. הציבור החרדי משתיק קרבנות התעללות באופן עקבי. גם סיפור הרב קופולוביץ', ראש ישיבת נתיב מאיר כמעט הושתק על ידי רבני הציונות הדתית. השתקה שפגעה קשה מאוד בקרבנות ההתעללות. ההשתקה זאת התועבה, רבותי.  זאת התועבה.

4.      האם הומוסקסואליות היא הבעיה שלכם היום אחי הדתיים לאומיים היקרים ? כתבתי על זה כבר אבל אני רוצה להוסיף בפשטות. אתם מתנפלים על ההומואים כי אתם רוצים נקמה, רוצים מפגן כח אחרי ההתנתקות ומצאתם לכם אויב חלש. הם חלשים מכם. נראה אתכם יוצאים למלחמה בכוחות הבאמת גדולים המשחיתים את המדינה. תכף נגיע אליהם.

5.      יש בעיה בהומוסקסואליות. יש המון בעיות בהומוסקסואליות. העובדה שהולדת ילדים אינה "חלק אינטגרלי" מזוגיות הומוסקסואלית גורמת לעתים לתופעה של הדוניזם. חיים למען הרגע. לו הייתם פוקחים את עיניכם הייתם רואים יותר ויותר זוגות הומוסקסואלים שמביאים ילדים לעולם ומגדלים אותם באופן נפלא וערכי. אתם מדברים על מצוקות הילדים של ההומואים. אז שתדעו שיש מגזרים שבהם ילדים סובלים יותר. שיש ילדים שסובלים מהתעללות ומכות, לא מעט מהם במגזרים דתיים שונים. לא ראיתי צעדות מחאה לטובתם.

6.      יש בעיה גם בחיים הטרוסקסואליים. המון בעיות. עוד לא פגשתי משפחה בלי בעיה. פגשתי גם כמה משפחות רבנים עם בעיות קשות במשפחה. כולל אלימות במשפחה, פיזית ומילולית. כולל הזנחה רגשית קשה.

7.      יש המון מה לתקן בחיי המשפחה. גם בחיי המשפחה הדתית. אבל כל כך הרבה יותר קל לראות את האוייב שבחוץ. אתם חרדים אחי הדתיים הלאומיים מן התמורות בתרבות שמאיימות על חיי המשפחה שלכם. אין לכך כל קשר להומואים.

8.      הדיבורים על לכלוך וזוהמה אחי הדתיים מעידים על פיקסציות בתחום האנלי. כל מילה מיותרת.

9.      הדיבורים על לכלוך וזוהמה מזכירים יותר מדי עוד מגזרים "מלוכלכים" ש"מזהמים" את הסביבה בעצם קיומם. נכון. באירופה היו אלו היהודים. בישראל לא פעם מדברים כך על החרדים. ואפילו לפעמים על המתנחלים. הידד. קיבלנו מלחמת מיעוט במיעוט. מיעוט מזוהם במיעוט מזוהם. ראש הממשלה יכול לשפשף ידיו בהנאה. ככל שהמיעוטים יאכלו אחד את השני, כך הוא יוכל להמשיך בדרכו ללא שום ביקורת של ממש.

10. אתם מזכירים את המבול, ותועבה. אז אצלי, בסדר התועבות שיש להאבק בהן, יש כמה תועבות הרבה יותר דחופות. חלקן באחריות הישירה של הציבור הדתי. למשל- עיגון נשים וגזל ועושק של נשים באחריות בתי הדין רבניים שלכם. התורה מציינת בסיבות של המבול לא את היחסים ההומוסקסואליים, כי אם את החמס. כאשר בית דין רבני דורש מאשה מסורבת גט לוותר על המזונות שלה ולהוסיף עליהם מאות אלפי דולרים כדי שבעלה יתיר אותה מחיי נישואין שכללו מכות והתעללות, זהו שוד. חמס. למה לא תביאו מאה מאתיים אלף איש לזעוק על זה ? אתם מפחדים מהמבול או מהרבנים ?

11. והנה עוד פסוק בשבילכם היישר מיחזקאל יח. כִּי גַם אֶל-הֶהָרִים אָכַל, וְאֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא.  עָנִי וְאֶבְיוֹן, הוֹנָה–גְּזֵלוֹת גָּזָל, חֲבֹל לֹא יָשִׁיב; וְאֶל-הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו, תּוֹעֵבָה עָשָׂה.  בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח, וָחָי, לֹא יִחְיֶה, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה–מוֹת יוּמָת, דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה. עני ועביון הונה- עושה תועבות. למה אתם לא נלחמים בכזה חירוף נפש את מלחמתם של העניים ? של העשוקים ? של נפגעי הבנקים ? של הריביות המטורפות שהן קודם כל עושק ! למה בעצם אתם לא נלחמים בבנקים ? הה ?  כולכם מכירים את מדיניות הבנקים שנותנים משכנתאות לאנשים שלא יעמדו בהם, ואז לוקחים את הכסף, לוקחים את הבית ומשאירים את האנשים בזבל. זאת לא תועבה זבולון אורלב ? לא. אלה הבנקים. אלה אנשים חזקים ועשירים ונקיים. נקיים מאוד. הם רק דופקים את העניים. לא את בני מינם.

12. במצעד הגאווה הקודם ראיתי את אחי החרדים עומדים ליד אחי חובשי הכיפות הסרוגות ומזילים ריר של שנאה כמו חיות מוכות כלבת. פיחס. הגעלתם אותי. אחר כך הלכתם להתפלל מנחה איפה שהוא . והכתוב אומר-     שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה.  יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי.  יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי.  יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא–קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.  יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.  טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.  טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ.  יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.  {ס}

13. אתה מבין זבולון אורלב ? (דברת עכשיו ברדיו וכינית את המצעד – מצעד התועבה) התועבה היא תפילות השוא של מי שלא שופט יתום ומי שלא רב את ריבה של אלמנה. אלו המסיתים לרצח הם המתועבים. הכותב- ישעיהו בן אמוץ פרק א. אתה יודע את זה כמובן. ישעיהו לא מדבר על הומואים. היו לו דברים חשובים יותר לריב עליהם. מי שלוחץ בחום את ידיהם של מנהלי בנקים, ושל עשירי עולם שעושקים את עובדיהם עבדיהם, שלא ידבר על מצעד תועבה. האמת היא שאני מתפלא עליך. השפה הזאת לא מתאימה לך. המכה בבחירות גרמה לך לנסות לקרוץ לחבורה של מרזל ?

15. מי שמוכר נשק לארגונים ולמשטרים אפלים ברחבי העולם עושה מעשה מתועב פי אלף מכמעט כל מעשה אחר שאני מסוגל להעלות על הדעת. אבל הוא תורם כסף ויושב אצלכם בבית כנסת בכותל המזרח.

16. ומה רוצים ההומואים לעזאזל ? הם רוצים את הזכות לחיות בכבוד. שלא יקראו להם בהמות. שלא יקללו אותם. שלא יתעבו אותם. שיתנו להם את האפשרות לחיות כאחד האדם. הם לא רוצים להזדווג ברחובות. הם לא רוצים להתערטל. הם לא רוצים להרוג אף אחד, הרב אברהם שפירא. הם לא קוראים מלחמה. הם לא פוגעים בקדושתה של העיר. אתם רוצים שהם ילכו למכה ? אתם משווים את עצמכם לפונדמנטליזם האיסלמי ? ככה אתם רוצים להיות ?  אז בבקשה. בואו נראה אם יש בכם טיפת שכל כדי לשבת עם האנשים האלה ולראות איך אתם עוזרים להם. לא שולחים אותם לטיפול כמו מצורעים, אלא יושבים איתם, כפי שיושבים אחים.    

17. לסיום: יקח הרבה זמן לנקות את הדם הרע שנשפך כאן. אני באופן אישי לא מוכן לשתוק יותר. די.  גדלתי  וחונכתי על מורכבות דתית, שבה יש זכויות גם לאחר ולשונה. שבה הבדלים נפתרים בדיבור. שבה יש חמלה גם על בר פלוגתא. אני מבין את הכאב שלכם על כך שהההומואים צועדים בירושלים. אני חושב שהוא מוטעה לחלוטין. שהוא נובע מרגשות פונדמנטליסטיים. במה צעדתו של האחר בעיר הקודש מחלל את קדושתה של העיר?  מה זה עושה לירושלים ? זה פוגע בקדוש ברוך הוא  ? הוא נעלב ?  זאת עמדה דתית ילדותית, פגנית, סגורה, לא פתוחה לדיאלוג, לא פתוחה להבנה.  אתם ברגרסיה אחים דתיים. כדאי שתתעוררו.  

הרשימה הקודמת בנושא: תתביישו לכם אחי הדוסים המעצבנים.

תתביישו לכם אחי הדוסים המעצבנים                      

מכתב פתוח לאחי הדתיים הלאומיים. נכתב מלב אוהב וכואב.

 לינק למאמר החדש: סדום ועמורה ותועבה ? לא ההומואים רבותי.

סליחה על הכותרת הנוראה, אבל זה מה שבא לי לצרוח. כבר יותר מדי זמן הסיפור הזה מדליק אותי. מרתיח אותי. יש לי המון מה לומר, לא היה לי זמן לכתוב את הפוסט הזה, אבל לא אוכל לשתוק יותר.

מצעד הגאווה. זה הנושא.

הייתי נגד מצעד גאווה בין לאומי בירושלים, בגלל הפרובוקציות המיניות שכרוכות במצעד בין לאומי. ראיתי תמונות ממה שקרה במצעדים כאלו בעולם, והתמונות הללו באמת מנוגדות לאופיה של העיר ולאופיים של תושביה.
במצעד הגאווה הקודם בירושלים, צעדתי, כי אני מאמין שיש לאפשר להומואים ולסביות לחיות כאחד האדם, מבלי לשלול את זכויותיהם, ומבלי שיצטרכו להתבייש בנטייתם המינית. 

אבל כל אלו אינם הנושא המרכזי.

מרגע שנשמעו איומים ברצח, מרגע שהיה נסיון רצח במצעד הקודם, הנושא המרכזי והיחיד הוא – האלימות. אני רואה את הכרזות המופצות בירושלים המשוות את ההומואים לעמלק ויודע, כמו שאתם יודעים שאצלי בבית, בשכונה שלי, בחברה שלי מתרחשת הסתה ברורה שאינה משתמעת ביותר מפן אחד: רצח. קשה להאמין אבל זאת הסתה לרצח מסיבות יהודיות.  ואתם ?  לא רק שאינכם מוחים. אתם מצטרפים. מצטרפים בטרמינולוגיה מלחמתית. אפילו הקריאה במודעה בעיתונות, "להחלץ חֻשים לפני המחנה", מהדהדת אלימות לכל אדם דתי שמכיר מעט טקסטים. פעם אחת היא מזכירה את האלימות הקשורה למלחמת המצווה של כיבוש הארץ  ופעם אחרת היא מהדהדת למעשה הקנאות של חֻשים בן דן שערף, לפי הגמרא את ראש עשיו אחי סבו  כשזה עיכב את קבורת יעקב אבי אביו.  כאלו אנחנו ? חיות מלחמה ? חשים היה לפי המסורת חירש ועל כן הבין את המתרחש באיחור. הנה דמותה של הציונות הדתית. חירשת למתרחש, מתעוררת באיחור, ותזכר לנצח על קנאותה.

לא משנה לי ולא צריך לשנות לכם  אם ההומואים התגרו, עשו פרובוקציה. מי אמר שהתגובה לפרובוקציה צריכה להיות אלימות ? אתם חיות ? אין לכם ציווי לחשוב לפני מעשה ? אין לכם יכולת הכלה מינימלית? כאלו אתם ?  הבריון השכונתי ? מי ירצה לדבר איתכם ?

מהחרדים התייאשתי. הרבנים שלהם עכשיו מנסים לדבר נגד אלימות. מעט מידי וחלש מדי. לצערי הרב הציבור החרדי מונהג על ידי מנהיגים שאינם מנהיגי. הם כנראה גדולים בידיעתם את התורה אבל קטנים מאוד בהבנתם אותה.  הם לא רואים את עצמם שייכים לעם ישראל הכללי. הם דואגים לאינטרסים שלהם בלבד. הם לא שייכים אלי.

אבל כשרבני יש"ע, ורבני הציבור הדתי לאומי הצטרפו למהומה, עלה לי הדם לאזניים.

רבותי, רבני יש"ע וכל רבני הציבור הדתי לאומי, שמתיימרים להיות שייכים לכלל ישראל, לדבר אליו. להנהיג אותו אפילו. הצטרפתי למאבקכם בהתנתקות. היא נעשתה באופן לא הגון, ואפילו מרושע. הזדהיתי עם הזעם שלכם כשהפכו אתכם לשקופים. כשהסיתו נגד זכויותיכם האנושיות. כשניצלו את העובדה שאתם מיעוט כדי לגרש אתכם מבתיכם בלי לדאוג לכם, ובאופן שאינו ראוי במדינה דמוקרטית. דיברתם אז בעלבון על כך שלא מדברים אתכם. שלא מתחשבים בכם. הקמתם תנועה של דבור- פנים אל פנים. הבנתם שאלימות נגד מיעוט היא דבר מתועב. השתתפתי בהפגנותיכם ואף סיקרתי אותן לעתונות מתוך אהדה והבנה רבה. כעסתי איתכם כשהמדינה הפרה את זכותכם למחות. עצירת ההפגנה בכפר מימון היתה שערוריה שקשה לתאר.
ועכשיו איפה אתם ? מצטרפים לכוחות אלימים שמתנגדים לזכות המחאה של ההומואים והלסביות ? אל תאמרו שלא הצטרפתם. כשאתם מצטרפים לתנועת מחאה בלי למחות על האלימות הנוראה הצפויה בה, אתם שייכים לאלימות. היא נדבקת בכם. זכותכם להתנגד למתן זכויות להומואים, אבל הנושא כאן הוא קודם כל הסתה לרצח.
אגב. אתם דורשים לשלול מן ההומואים לא רק הזכויות שלהם אלא אפילו את הזכות הבסיסית שלהם למחות ולהגן על זכויותיהם. אפילו מזה אתם שוללים אותם ?
"יהודי לא מגרש יהודי", צעקתם. לגרש אסור ולרצוח מותר ? איפה תחושת ה"אחים" שדברתם עליה ? איפה היא עכשיו ?

"העוז והענווה" אתם קוראים למצעד שלכם. יאללה יאללה. יאללה יאללה. עוז וענווה. איפה הענווה שלכם ?
אני מודה לרב שמואל אליהו, שאני משוכנע שאני חלוק עליו באלף דברים לפחות, שהוכיח מה היא יהדות אמיתית כשנפגש עם נציגי הבית הפתוח והביא למפגש את ביתו כדי שתראה שמדובר בבני אדם. הוא לא הציל את כבודכם כי לצערי עדיין הוא היוצא מן הכלל שמעיד עליכם.

חשוב לומר שאתם יהודים שומרי מצוות על פי דרככם. 
היהדות היא  רב קולית. ניתן למצוא בה צבעים שונים לחלוטין. בית שמאי ובית הלל לדוגמא. "גדולה נקמה שניתנה (נכתבה) בין שתי אותיות (שמות ה')"אומרת הגמרא. "שנאמר: אל נקמות ה'". מי שרוצה לבחור בדרך אלימות יכול לקרוא את סיפור פנחס, סיפור עמלק, האיסורים השונים. סיפור אליהו ששחט את 400 נביאי הבעל. בהחלט אפשר.

ויש דרך אחרת. דרך של אחווה. של שלום. של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. של הלל שאמר, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אתם בחרתם להצטרף לדרך של האלימות והשנאה, של השנאה והתיעוב, של האלימות. לא מחיתם רבנים יקרים כאשר בשמו של האל אנשים נקראים לרצוח !  לא מחיתם. לא זעקתם. לא קרעתם בגדיכם. לא תוכלו לנקות את עצמיכם בעגלה ערופה רבנים יקרים. דמו יהיה על ידיכם. כהנים שבכם לא יוכלו עוד לעלות לברכת כהנים שהרי למדנו שכהן ששפך דם אינו נושא כפיו. "בפרישכם ידיכם אעלים עיני מכם" אומר האל, "ידיכם דמים מלאו". לא תוכלו לברך עוד את הקהל שלכם. לא תוכלו לעמוד בפניו ולדבר על ניואנסים דתיים, והקפדה נוספת. דמו של החלל יהיה על ידיכם.  

ההסתה לרצח בנוסף על היותה רצח, היא מהווה חילול ה' נורא. בגללכם קושרים היום יותר ויותר ישראלים את אלוהים עם אלימות.  החרדים המשתוללים מזכירים לנו חיות שריח דם באפם. במקום שיש חילול שם שמים, מוחלין על כבודו של הרב כדי להציל את שם ה'. הנזקים של סיפור המחאה שלכם עוד ימשיך שנים רבות. 
רבנים יקרים. אני רוצה להתעמק בדבריו של הלל. הוא אמר "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זאת התורה כולה, ושאר פירושיה לך ולמד". לך ולמד הוא אמר לאדם שרצה להתקרב ליהדות, ואני אומר זאת לכם. לכו תלמדו. תתחילו מההתחלה רבנים יקרים. למה ? כי למדתם את התורה על בסיס רעוע. על בסיס של גאווה ויהירות. הייתי מציע לכם ללמוד שוב את הבסיס. המשמעות של ואהבת לרעך כמוך, ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך היא שאתה לא היחיד בעולם. שיש כאן עוד אנשים, והם זכאים ליחס של אהבה והתחשבות. זאת ענווה אמיתית. לא ענווה מזוייפת ושקרנית של אנשים שמתנועעים חזק בתפילה, עוצמים את עיניהם וחולמים על מות קדושים לאויבים שלהם. אלו אינם ענווים. הם רשעים.

רבנים יקרים, אני אוהב אתכם ולכן כל כך כועס עליכם. שיבשתם הכל.
מעניין למה אתם כועסים על ההומואים כל כך. הם עקרו אתכם מבתיכם ? אולי כמו שנהגו ביהדות תבדקו קודם את החטאים שלכם עצמיכם ? טול קורה מבין עיניך, רב יקר.  האם ביערת אצלך בבית את הלשון הרע והרכילות ? כיבוד הורים ? "ולא תשא את אחיך בלבבך ?" האם ניקיתם את עצמכם מן היוהרה ומתאוות הבצע ? האם עורכי הדין הדתיים נמנעים מלשקר בכל אופן ועניין ? שכחתם הכל. רבנים יקרים. שכחתם מה זה להיות מיעוט נרדף. שכחתם מה היא דרך הדברות. מה היא דרך קירוב.

אם אתם חושבים שהאלימות שאתם זורעים לא תחזור כנגדכם אתם טועים. האלימות היא מלאך משחית. מרגע שנתנה רשות למשחית אינו מבדיל בין צדיק לרשע. כמו האש מארבע אבות נזיקין, היא מתפשטת ועלולה לשרוף גם את מי שהצית אותה.

ואם נעזוב שניה את ההסתה לאלימות. האם זה המאבק החשוב רבנים יקרים ? האם המאבק בהומואים ובלסביות הוא מה שיציל את דמותה של המדינה ? התשובה היא לאו מוחלט. הבעיה המאיימת היום על ישראל היא התפשטותה של תפיסת עולם מערבית חומרית (שפושה לא מעט גם בציבור הדתי שלכם). היא מגובה על ידי כספי ענק של תאגידים רומסי אדם. היא מוחדרת על ידי עולם הפרסום והטלוויזיה. היא אפקטיבית להפליא.  גם המאבק בחומרנות לא יוכל להיות אלים. הישראלים לא רוצים להיות מחוברים לאלימות משולחת רסן. הם גם לא קונים את החרטא של "העוז והענווה". הם שומעים היטב את היהירות הגלומה בה. מה שחסר בעולם היום זה לא אלימות ולא יוהרה ולא כוחנות.  מזה יש המון בכל הכיוונים. חסרה אהבה. חסרה הדברות. חסרה אכפתיות. חסרה אחווה. זאת התשובה לעולם החומרני המנוכר שאנחנו מוקפים בו.

מה עובר עליכם בעצם ? האם באמת הבסיס חסר לכם ? או שאולי משהו התעוות ?

האם זה הפחד מן המיניות שנוצר מן הפורטניות החרדלית החדשה ? האם זה בגלל תחושת המשבר ואבדן הדרך ? האם קרה לכם מה שקורה ללא מעט קרבנות- שהם מאמצים את תפיסת העולם של התקפן ? בתורה, עבדות מצרים, טראומה קשה שמצווה עלינו  זהירות בכבודם ובשלומם של הגרים והעבדים. האם לכם קרה ההפך, והטראומה הקשה הפכה אתכם לאלימים ? אתם שקוראים לישראלים להשלים עם העובדה שנצטרך לחיות עוד שנים רבות על חרבנו,  צריכים להוכיח כי האלימות שבמאבק עם הפלסטינאים אינה מחלחלת לכל ארחות חיינו. כרגע זה נראה שאתם מוכיחים בדיוק את ההפך. שהמאבק בפונדמנטליזם האיסלמי הופך אותנו לפונדמטליסטים בעצמינו.

האמת היא שלי יש את חשבון הנפש שלי. עליו יש לי אחריות. לגבי חשבון הנפש שלכם ?  אני לא צריך לעשות אותו. אני כבר לא חש ממש שייך אליכם. הרחקתם אותי ממעגל המזדהים הרחב שלכם. ודאי הרחקתם עוד רבים. את חשבון הנפש שלכם אתם צריכים לעשות עם עצמיכם אם חפצי חיים אתם.

יכולתם להפוך את מצעד הגאווה הזה לראשית התקרבות. ראשית דיאלוג. להפתעה. לריענון מחשבתי. יכולתם להפוך את היום הזה ליום של תיקון של חטאי כבדי משקל: שנאת חינם, הסתה, פירוד.

האם מישהו מכם, רבנים וקהל קדוש, חשב לרגע לצאת מן העדר ? לצאת נגד השנאה ? אולי אפילו חס ושלום לבוא למצעד במסר של אחווה וקירוב ?  או שמחשבה מקורית לא נקוטה אצליכם.

תודה לך הרב אליהו על שהיית חריג בסיפור נורא זה.

אני אגיע למצעד. אם אפגע- יהיה דמי על ידיכם.

באהבה ובכאב ובכעס רב

אהרן

 למה הקטע הזה מצחיק כל כך ?

כי הוא מתאר בצורה נפלאה כל כך את הדינמיקה של הכח בקבוצה. את המעבר בין לבין.

אני נזהר מספוילר (אולי לא מספיק). צפו וראו.

        הרב גפני אחז בכח  

        נרתעתי מלכתוב עליו. חששתי מלהתפס כמי שרוקד על הדם ונעשה צדיק מהצגת חולשותיו של האחר. 
        הרב גפני חטא חטא גדול. זה מתקשר ישירות לפוסטים האחרונים שלי. הוא ניצל את הכח לרעה. 
        אני, באופן אישי לחלוטין, לא סומך על עצמי. על כן, קודם כל, אני נמנע מלקחת את הכח (מתוך הנחה שלו רציתי יכולתי לאחוז בו). 
        הכח לא משחית. הכח עצמו, לא פעם, הוא ההשחתה עצמה. 
        האמת היא שאני לא מסוגל לקחת את הכח. יש בי רתיעה, כמעט געל. לעתים אני משתעשע בו, אבל במקביל חוטף מעצמי בחילה ומתרחק. כמו מכור לשעבר, אני יודע טוב מאוד מה הוא מסוגל לעשות לי.

מיתוס ההארה- הזמנה לאסון  

        על הכח כאמור דיברתי. עתה אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה. 
        יש בניו אייג' רעיונות בעלי משמעות רבה עבורי. השתתפתי בכמה סדנאות פה ושם. חלקם עשו בי שינוי של ממש. חלקם העניקו לי חזון, או אולי הצצה למקום בו הייתי ועודני יכול להיות. מקום משוחרר נקי וחזק.  
        הייתי במקומות רחוקים מאוד. על כך אוכל להעיד ממש בפעם אחרת, ובכל זאת תמיד חשתי את עצמי מחובר עדיין אל העולם היהודי אורתודוקסי ממנו באתי. עולם של תחושת מחוייבות אל תרי"ג מצוות. אני אומר תחושת מחוייבות, כי אין מי ששומר את כל התרי"ג, בהגדרה. וכך גם שנסקתי לשמים פתוחים, כל פעם שנתנו לגורו לדבר על חופש, מיד קפצו לי יהודונים קטנים עם פאות וזקן ולבי יצא אחריהם.

למה אני חש את עצמי מחוייב למצוות שמזמן לא הקפדתי לשמור ?

        כי המצוות הן עוגן. עוגן ושפה של מחוייבות. עוגן שמזכיר לך בכל רגע את עובדת היותך אנושי. את היותך נושא בעול. בעל אחריות הלכתית ומוסרית שאינה נפסקת, גם כשאתה רוקד עם מלאכים.  
        יש לא מעט מצוות שראויות לשינוי. שזקוקות לכך. אבל השינוי צריך להיעשות מתוך כבוד עצום למערכת ולקהילה ששומרת עליה. לא כל פסוקי התפילה "נראים לי". "אתה בחרתנו מכל העמים" הוא דוגמא אחת, למרות שיש לי על כך כמה סיפורים והסברים נחמדים למדי. סיפורי יהושע בכיבוש הארץ הן דוגמא שניה.  בשום רגע נתון לא הייתי לוקח חלק במעשי ההרג שלו. מאידך, לא הייתי מעז לחשוב אפילו על הוצאתם של הפסוקים מן התנך. אני מכנה את החלקים הללו, כמוח החייתי שלנו שמונח בבסיסו של המוח האנושי יותר. למחוק משמעו להתעלם מחלק מן ההסטוריה הנפשית והרוחנית שלך. 
        לא הייתי מעז כמובן לבקש לשנות קטעים במחזותיו של ויליאם שקספיר, בגלל שהם לא מתאימים לרוח התקופה. זאת הקלסיקה שקודשה באלפי תיאטראות ברחבי העולם. צריך לדעת לכבד את זה. 
        התנך, התורה, המצוות הן מן קלאסיקה כזאת. קלאסיקה של מחוייבות. של נשיאה בעול.  
        הרב גפני, שכח את האחריות שלו. שכח את היותו בן תמותה, בן אדם, נושא בעול. 
        בחסות עולם הניו אייג' שלו הוא רקם סיפורים על הארה. כך בפוסט האמיץ של כרמל. 
        והנה מה שכל כך מפריע לי בדתות המזרח השונות- המיתוס על ההארה. 
        אחת ההגדרות של הארה היא – היותה שלב אי רברסבילי. נקודה שממנה לא ניתן לסגת. 
        המסורת היהודית שלי לא מכירה בנקודה כזאת. משה שהיה גדול הנביאים, שדיבר עם אלוהים פנים אל פנים, ולא במראה, אפילו הוא חטא ונענש. על צדיק אחד מסופר שרגע לפני מותו אמר "אל תבואני רגל גאווה". שאלו אותו תלמידיו, "עד כאן רבינו ?" גם ברגע כזה של עליית נשמה אתה עלול לחטוא בגאווה ? אמר להם – לבי מושך אותי שאומר קריאת שמע ואצא מן העולם באמירת "ה' אחד" ומיד אני מתמלא גאווה.         לא זוכר מאיפה הסיפור, ולמי הוא מיוחס, ואם הוא אמיתי וכו'. כך או כך המסר שלו די ברור. אין לאדם ביטוח על עצמו, ובשפת ההלכה "אדם מועד לעולם".בניגוד לשור תם, שמעולם לא נגח ועל כן בעליו נושא באחריות מופחתת בגין מעשיו, הרי שאדם בכל רגע עשוי לנגוח, לחטוא ולפול. גם הרב גפני, גם אני. גם ר' עקיבא.  
        ר' עקיבא לעג לעוברי עבירה.  (בתרגום חופשי) יום אחד נדמה לו השטן כאשה בראש הדקל.  ר' עקיבא (שהיה נשוי כזכור לכולנו) עלה אחריה על הדקל. כשהגיע לחצי הדרך תפס אותו השטן ואמר לו, שאלמלא היו מכריזים עליו בשמים, "הזהרו בר' עקיבא ותורתו", היה השטן חותך אותו לחתיכות. (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א). גם ר' עקיבא נפל, ודי בקלות. 
        העובדה שהרב גפני דיבר על עצמו כמואר, אומרת לא מעט. אדם מואר לא יכול לפול. המצוות, הן לו, די מיותרות. מן המקום הזה הנפילה די מתבקשת. כל מה שצריך זה רק לספר לעצמך (ולנשים האומללות התלויות בך) מין סיפור שכזה.

        אני אורתודקס עלוב לגמרי. באמת מקפיד על חלקיות אובססיבית. באמת מתעב את הממסד הרבני בבתי הדין, שמרשה לעצמו להתעלל בנשים. בנותי קראו בתורה, ואני בעוונותי עובר עבירות חמורות בהרבה. ובכל זאת אני מאמין במסגרת. מאמין בשינויים איטיים של המסגרת. גם כשהפרט זוכה לחופש ותנועה, האלטר אגו ההלכתי הזה מקבל אצלי את כל הכבוד האפשרי, למרות שלעתים זה באמת באמת קשה.

האופוזיציה הקדושה

        וכאן הנקודה השניה בה היהדות נכנסת. הטלת הספק. (גפני כתב על זה ספר). העולם היהודי מבוסס על שאלת שאלות. על ויכוח. כל הבדיחות הללו, על שני יהודים שמחזיקים בשלש דעות ובארבעה בתי כנסת, אוחזות במסר עמוק וחשוב. ביהדות תמיד יש אופוזיציה. תמיד יש ביקורת והטלת ספק. אפילו על משה רבינו (גם אם במקרה של מרים זה מסתיים בצרעת).  
        על מרדכי היהודי במגילת אסתר (פרק י' פסוק ג') נאמר "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו" לרב אחיו ולא לכל אחיו. אפילו מרדכי, שהציל את העם היהודי מאסון נורא והפך למשנה למלך פרס הגדול, היה רצוי רק על הרוב. 
        התלמוד הוא דוגמא מרשימה לכך. ויכוחים שאינם נגמרים, והם מלבנים את הנושא, כל נושא עד תום. אין פרות קדושות. אין קולות מן השמים. לכל אחד מותר לשאול מה שהוא רוצה. 

        כשאין ויכוחים, יש הומור יהודי שיחזיר אותך לפרופורציות. דרוייאנוב מספר על הרב שאחרי יום שבו קיבל פתקאות מחסידיו והבטיח ישועות, שאל את השמש שלו, ביותר מקורטוב של שוויץ: "נו- ככה, כמוני, יכולת לעשות ?" ענה לו השמש: "לקבל פתקאות ולהבטיח ישועות, יכולתי בקלות. אבל לעמוד ככה כל היום, להבטיח בלי סוף ולא להגניב לעצמי אפילו חיוך קטן- את זה בחיים לא הייתי מצליח." האם הרב גפני לעג לעצמו מספיק ? נראה לי שלא.
        אני יודע שיש לא מעט מנוולים ברשות התורה. אני מחזיק מעצמי לא פעם ככזה (ודי בצדק). היתרון אז לתורה הוא, שכשאתה מנוול בתוכה, הנורות שם והן מצפצפות. אתה יכול להתעלם מהן בלי שום בעיה, אבל הן שם, והן מצפצפות. 
        רב הונא אמר  (בתלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב) "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו". מיד קפצו חכמים ? . – "הותרה לו ?" אם חוזרים על עבירה פעמיים, היא כבר מותרת ? והסבירו מיד "נעשית לו כהיתר", ממש כמו שביציאה מן המכונית אפשר ללמוד להתעלם מן הצפצופים שמתריעים על האורות הדלוקים ועל החגורות המשוחררות, ואפילו מנורית הדלק אפשר להעלים עין. 
        אבל תמיד יש מי שינסה להזכיר לך ששכחת את האורות דלוקים, (ראו שוב בפוסט של כרמל). וכך בעולם היהדות, תמיד היה מי שיטיל ספק. מול החסידות קמו המתנגדים. את כתבי הרמחל גנזו ושרפו. אפשר היה להתרעם על העוול, אבל כוחות אלו של התנגדות, שלא יכלו לחסידות, חישלו אותה, ולא זמן רב קודם לכן, הצילו את גורל היהדות מכליון שבתאי מזהיר.  

        אני, מסיבות אוטוביוגרפיות, לא מסוגל שלא לעמוד באופוזיציה לאנשים חזקים. גם אם אני לא מעיז להתמרד, הרי שדי בהבהוב קטן של כוח מצידם ואני מתנגד. בשקט, בלי לסכן את עצמי, אבל מחפש את הדלת, או המקל. הייתי בעבר כבר במקום של התלמיד הנרצע ולמדתי את השיעור שלי. 
        מקווה שתלמידיו של גפני, בהם אנשים נפלאים ומצויינים ימצאו דרך לבנות בית מדרש מבוזר ממוקדי כוח שכאלה. שבהם הענווה והמחלוקת היא הבסיס. 
        כמה נורות היה צריך גפני לכבות כשהתעלל בתלמידותיו. מתי הוא כיבה אותן ? איך הוא הרשה לעצמו לרמוס נורות אזהרה, צופרים, תמרורי סכנה, בני אדם ? תלמידות שלו ממש. מה שווים הדיבורים על אהבה קוסמית, כשעל הקרובים אליך ביותר אינך שומר ?
        מה הן נורות האזהרה שדולקות בפני עתה ?