רצח !
מאי 4th, 2006 | Author: אהרן
2. ההורים (בבסיס חיל האוויר ) אשמים? איך טחו עיניכם מראות? אנחנו חיים בסדום. בעמורה. איך שתק העולם ? אנחנו שותקים. מכונת האונס עובדת ואנחנו שותקים. תרבות האונס והניצול חוגגת, ואנחנו שותקים. מעלימים עין. ידינו שפכו את הדם הזה. ידינו חנקו את הנערה. אני מדבר בראש ובראשונה על עצמי.
3. אנחנו חיים בחברה חולה. אנחנו עוד בשלב שבו החולה יכול להתלוצץ עם הרופאים. הרופאים מחייכים בתגובה אבל אותם זה לא מצחיק. הם ראו את הרנטגן. מבפנים הכל רקוב.
4. החברה שלנו קידשה את ההצלחה והכוח. משמעות הדבר שהחלש הוא קורבן לניצול. נכון, הוכח שהקומוניזם אינו ישים. שהתחרות היא בסיס הכלכלה היעילה. אבל התחרות הפכה לדרוויניסטית. מלחמה לחיים ולמוות. זה אני או אתה. יש מקום רק לאחד. זהו עולם הערכים שלנו. כמעט של כולנו. אני לא מדבר על העשירים הגדולים. אני מדבר עלינו, העמך שמעדיף לאמץ את תפישת העולם הזאת, למרות שבדרך כלל הוא זה שנדפק. איפה צלם האלוהים שלנו? איפה מותר האדם מן הזאב ?
5. אני והחברים שלי בסדר ? איזה קשקוש. מה עם אחריות כללית יותר. אנחנו אוכלים את אותו אוכל, נושמים את אותו אויר, מדברים את אותה שפה, חיים את אותה ארץ, מצביעים באותם בחירות, שומעים את אותה המוזיקה, קוראים את אותו העיתון. איך ניתמם ונחשוב שזה רק בבסיס חיל האוויר בדרום ? מה ? שלשים איש אכלו שם חומוס מורעל והלכו לנצל את הילדה? היתה שם דמות כאריזמטית שסחפה אחריה את כולם ? בחייאת. זה אנחנו. אנחנו ממש.
6. אמי עליה השלום סיפרה לי על הרצח הראשון שקרה בארץ. שמו של הרוצח נאמר על ידי כל בשאט נפש. בתיעוב. 30 שנה אחר כך עוד זכרה את השם. מה קרה לנו מאז ? למה אנחנו והחברים שלנו התרגלנו ? איך הרשינו לעצמנו להתרגל ? אנחנו נושאים על כך באחריות.
7. בעולם היהודי יש אחריות קולקטיבית ברורה לחלוטין.
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:
(ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל:
(ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל:
(ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:
(ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה’ וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:
(ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:
(ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא <שפכה> שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:
(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה’ וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:
(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’:
דברים פרק כא
8. התרבות שלנו עלובה. מאוסה. חולה. זה מתחיל בטלוויזיה. זה ממשיך בפרסום. זה נגמר בתרבות הפרנסה שלנו. משך שנים אני חש שבישראל תחום הפרנסה הוא איזור “moral free” אנשים מגיעים לעבודה מתוך הבנה שהם בג'ונגל. לכן הם מרשים לרמות אותך במוסך, לגנוב אותך בעבודה, לשלם לך חצי מן הסכום שהתחייבו לו, ולשקר אותך כשאתה מתעניין לגבי טיב המוצרים שלהם. לכן אני מוצא את עצמי יום יום בדילמות מוסריות ולא תמיד עומד בהם. ויש קשר ישיר. אדם יכול לגנוב מחברו כי הוא לא רואה בו אדם שווה לו. הוא רואה בו אובייקט לניצול. זה קורה ברמות שונות בכל מקום. באקדמיה. בעסקים. בתחום האמנות והתרבות. בתקשורת. אנשים משקרים ומנצלים ללא כל בושה, הם מסבירים שזה בגלל ששיקרו וניצלו אותם ללא כל בושה רק אתמול. כך אנחנו ממשיכים את השרשרת. זה מתחיל שם. זה נגמר בילדה המתה בבית שמש, ובצו איסור פרסום.
9. אבנר מצליח ביים ב"סם שפיגל" סרט מופלא בשם "שובב". שני אנשי השוליים שמתים להתקבל לחברת ה"ארסים" "המצליחה" מגיעים בשיאו של הסרט לעימות זה מול זה. הסרט מדוייק מאוד ונוגע בעומק הצורך שלנו להצליח על חשבון השני. סוף הסרט טוב. השניים מתאחדים. כדאי לראות (2000)
10. הנושא לדיון הוא האופן שבו אנחנו חיים את חיינו. האופן שבו אנחנו מנהלים את עצמינו מתוך העולם. כמה תשומת לב אמיתית אנחנו נעניק לחלש, ליתום ולאלמנה ? כמה מאמצים אנחנו משקיעים כדי להשתייך למועדון ה"ערסים החזקים" ? נכון. אין לנו ברירה. זאת מלחמת השרדות. אני עושה מאמצים לגבי עצמי. נכשל די הרבה.
11. יש מי שמרוויח מהמצב הזה של יד איש בריעהו. יש מי שעושה מזה כסף. יש לי עוד הרבה מה לומר אבל אני לא רוצה להתרחק מן העובדה הנוראה. ילדה בת שמונה נמצאה אמש מתה בחניקה. אני לא יודע את הפרטים שם, כמו כולם, אבל זה בא קרוב מדי לסיפור של בסיס חיל האוויר, ואני כבר לא יכול יותר. אני מצטרף לכל מלה שכתבה רינת.
12. אני מלנקק (כהצעתה של רינת) לפוסט קודם שלי, שיכול היה להכתב רק כי הימים הללו נר
3. אנחנו חיים בחברה חולה. אנחנו עוד בשלב שבו החולה יכול להתלוצץ עם הרופאים. הרופאים מחייכים בתגובה אבל אותם זה לא מצחיק. הם ראו את הרנטגן. מבפנים הכל רקוב.
4. החברה שלנו קידשה את ההצלחה והכוח. משמעות הדבר שהחלש הוא קורבן לניצול. נכון, הוכח שהקומוניזם אינו ישים. שהתחרות היא בסיס הכלכלה היעילה. אבל התחרות הפכה לדרוויניסטית. מלחמה לחיים ולמוות. זה אני או אתה. יש מקום רק לאחד. זהו עולם הערכים שלנו. כמעט של כולנו. אני לא מדבר על העשירים הגדולים. אני מדבר עלינו, העמך שמעדיף לאמץ את תפישת העולם הזאת, למרות שבדרך כלל הוא זה שנדפק. איפה צלם האלוהים שלנו? איפה מותר האדם מן הזאב ?
5. אני והחברים שלי בסדר ? איזה קשקוש. מה עם אחריות כללית יותר. אנחנו אוכלים את אותו אוכל, נושמים את אותו אויר, מדברים את אותה שפה, חיים את אותה ארץ, מצביעים באותם בחירות, שומעים את אותה המוזיקה, קוראים את אותו העיתון. איך ניתמם ונחשוב שזה רק בבסיס חיל האוויר בדרום ? מה ? שלשים איש אכלו שם חומוס מורעל והלכו לנצל את הילדה? היתה שם דמות כאריזמטית שסחפה אחריה את כולם ? בחייאת. זה אנחנו. אנחנו ממש.
6. אמי עליה השלום סיפרה לי על הרצח הראשון שקרה בארץ. שמו של הרוצח נאמר על ידי כל בשאט נפש. בתיעוב. 30 שנה אחר כך עוד זכרה את השם. מה קרה לנו מאז ? למה אנחנו והחברים שלנו התרגלנו ? איך הרשינו לעצמנו להתרגל ? אנחנו נושאים על כך באחריות.
7. בעולם היהודי יש אחריות קולקטיבית ברורה לחלוטין.
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:
(ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל:
(ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל:
(ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:
(ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה’ וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:
(ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:
(ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא <שפכה> שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:
(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה’ וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:
(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’:
דברים פרק כא
8. התרבות שלנו עלובה. מאוסה. חולה. זה מתחיל בטלוויזיה. זה ממשיך בפרסום. זה נגמר בתרבות הפרנסה שלנו. משך שנים אני חש שבישראל תחום הפרנסה הוא איזור “moral free” אנשים מגיעים לעבודה מתוך הבנה שהם בג'ונגל. לכן הם מרשים לרמות אותך במוסך, לגנוב אותך בעבודה, לשלם לך חצי מן הסכום שהתחייבו לו, ולשקר אותך כשאתה מתעניין לגבי טיב המוצרים שלהם. לכן אני מוצא את עצמי יום יום בדילמות מוסריות ולא תמיד עומד בהם. ויש קשר ישיר. אדם יכול לגנוב מחברו כי הוא לא רואה בו אדם שווה לו. הוא רואה בו אובייקט לניצול. זה קורה ברמות שונות בכל מקום. באקדמיה. בעסקים. בתחום האמנות והתרבות. בתקשורת. אנשים משקרים ומנצלים ללא כל בושה, הם מסבירים שזה בגלל ששיקרו וניצלו אותם ללא כל בושה רק אתמול. כך אנחנו ממשיכים את השרשרת. זה מתחיל שם. זה נגמר בילדה המתה בבית שמש, ובצו איסור פרסום.
9. אבנר מצליח ביים ב"סם שפיגל" סרט מופלא בשם "שובב". שני אנשי השוליים שמתים להתקבל לחברת ה"ארסים" "המצליחה" מגיעים בשיאו של הסרט לעימות זה מול זה. הסרט מדוייק מאוד ונוגע בעומק הצורך שלנו להצליח על חשבון השני. סוף הסרט טוב. השניים מתאחדים. כדאי לראות (2000)
10. הנושא לדיון הוא האופן שבו אנחנו חיים את חיינו. האופן שבו אנחנו מנהלים את עצמינו מתוך העולם. כמה תשומת לב אמיתית אנחנו נעניק לחלש, ליתום ולאלמנה ? כמה מאמצים אנחנו משקיעים כדי להשתייך למועדון ה"ערסים החזקים" ? נכון. אין לנו ברירה. זאת מלחמת השרדות. אני עושה מאמצים לגבי עצמי. נכשל די הרבה.
11. יש מי שמרוויח מהמצב הזה של יד איש בריעהו. יש מי שעושה מזה כסף. יש לי עוד הרבה מה לומר אבל אני לא רוצה להתרחק מן העובדה הנוראה. ילדה בת שמונה נמצאה אמש מתה בחניקה. אני לא יודע את הפרטים שם, כמו כולם, אבל זה בא קרוב מדי לסיפור של בסיס חיל האוויר, ואני כבר לא יכול יותר. אני מצטרף לכל מלה שכתבה רינת.
12. אני מלנקק (כהצעתה של רינת) לפוסט קודם שלי, שיכול היה להכתב רק כי הימים הללו נר
הרופאים לא צוחקים.. אבל זה נוגע להם לא פחות
על הריקבון (שם,שם)
זה נראה כמו מגפה – השחיתות, הכוחנות, הציניות ההתנערות ממוסריות. לפעמים אני תוהה אם אכן פעם היה פה אחרת.