פוסטים עם התגית ‘ברסלב’

הפסוקים הבאים, עצמתם רבה.

שמים בוערים בתשוקה למה. צילום של מתן

א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה:  כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ה'.  ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.  ז וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח.  (פרשת בהעלותך- במדבר יא)

אמי עליה השלום נהגה לומר- כי ברור לה שאם היתה חיה אז, בדור המדבר, ודאי היתה חלק מן המתאוננים.  מעניין לציין שכאשר אמי חלתה מאוד בגיל 70 ידעה לומר לפני מותה כי היא מודה לאלוהים על כל השנים הטובות שנתן לה, ואינה באה בטענות כלפיו. למרות זאת, ועל אף אישיותה הצנועה והמקבלת, יכולה היתה להזדהות עם בני ישראל המתאוננים.

אבל אני רוצה להמשיך הלאה- מן המתלוננים אל המתאווים. כה רבה תאוותם של בני ישראל, שעוד לפני שהם מתאווים למשהו, הם מתאווים תאווה. אולי רוצה הכתוב לומר שתאוותם היא נקיה ומזוקקת. הדברים להם הם משתוקקים, הדגה, הקישואים והאביטיחים, החציר הבצלים והשומים אינם מושאים רגילים של תאווה.  הם מופיעים כאן כמין תירוץ לקיומה של תאווה עירומה ולוהטת.  הם מושא אקראי לתאווה הנוראה שקורית להם. המשך קריאה… »

כי אבי ואמי עזבוני: הנזל וגרטל

רגע לפני שצוללים לתוך הצרה, לתוך העבדות, לתוך הקושי, רגע לפני, מספרת לנו התורה מה היו שמות היורדים מצרימה. לא מי הם היו, אלא את שמותם.

וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.    
רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. 
יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. 
דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר. 

זה יכול להתפס כפרט טריביאלי (שהרי ידענו אותו קודם וניתן היה להשמיט אותו בעריכה), אבל זה באמת לא, השם מתפקד כאן כתרופה לפני המכה, כקצה חוט למי שנכנס ללבירינט , או כפרורי הלחם של עמי ותמי. השם הוא קצה החוט לישועה.

המציאות יכולה להיות מאוד מבלבלת. מי לא מכיר זאת. יצאת למשימה ועכשיו אינך זוכר מה היא. היה לך יעוד, אך הוא חמק. היתה תכנית מצויינת אבל היא השתבשה. אתה מוצא את עצמך בעורף האוייב, לא דובר את שפתו, ההורים שהתחילו את המסע אולי כבר מתו, ואתה בדיסאוריינטציה, אולי אפילו בורטיגו. לא יודע על מי ועל מה לסמוך. קל מאוד להכנס למצבים האלה, של אבדן דרך. המשך קריאה… »

-

<

F is for FAIL from Brent Barson on Vimeo.

הסרט קרוי גם  "אודיסאה באלף בית" של תהליך היצירה.   היוצר כמו אודיסאוס- הרי שט על ים סוער מלא סכנות ורק רוצה לשוב הביתה בשלום.

יצירה אמיתית היא דבר מורכב. מפתיע. אתה לא יודע מאיפה הם נוחתים עליך – מחסומי יצירה, שמחה, יאוש, אובדן דרך. כל אלו קופצים עליך ולא תמיד ברגע הנכון.

בין סקילה לכריבדיס מאת פוסלי. גם במאה ה18 היו מפלצות. גם עכשיו. גם כאן.

אי אפשר לחסוך את התהליכים האלה. קירקה מספרת לאודיסאוס כי עליו לעבור באחת משתי דרכים, או דרך סקילה, או דרך כַרִיבּדִיס.  שתיהן מפלצות. שתיהן מסוכנות. שתיהן תגבינה קורבנות. אודיסאוס בוחר באחת מן הדרכים- ולא מספר לאנשיו כדי לא לזרוע בהם ייאוש.  היוצר יודע שהוא נכנס למלכודת. גובת קורבנות. הוא מעלים מעצמו את קשיי הדרך הצפויים ומספר לעצמו סיפורי נפלאות על שובו לביתו בשלום, אבל אז באה המפלצת. תהיה זה  סקילה או כריבדיס, היא באה.

הנה אחת- אתה יושב מול הדף ולא מבין למה אתה לא מסוגל לכתוב. למה אתה רוצה לחזור למיטה. למה אתה שוב שוטף כלים. למה כבר עבר שבוע חודש חצי שנה מאז שכתבת לאחרונה. אתה מיואש קצת. מיואש מאוד. הכי גרוע: אתה לא באמת יודע למה זה תקף אותך עכשיו. אתה נזכר: קבלת מחמאה. מאז אתה לא זז. למה ?  מי אוכלת מן הכבד שלך. סקילה, כריבדיס או איזו סירנה רבת יופי ?

המשך קריאה… »