פוסטים עם התגית ‘הרוקי מורקמי’

זה לא בגלל המשט. זה לא בגלל המדינה. זה קודם כל בגללי.

לפני יומים פיזמתי לעצמי את השיר בהיסח הדעת כשחשבתי על מישהו. אתמול ניגנתי אותו על הפסנתר תוך שאני מנסה לפצח את האקורדים המופלאים שמתי כספי יודע לטמון בשיר. יש בשיר הזה, במלים, בלחן, וגם בביצוע של כספי, משהו מיתולוגי, עמוק מכולנו, מוכר לכולנו, נכתב אלינו- לדורות שלפנינו ולאלו שעוד יבואו. חשבתי גם  שדי מדהים שאבדן דרך מצמיח יצירת מופת כמו זאת. האפר מן השורה האחרונה הצמיח יהלום. המשך קריאה… »

כי אבי ואמי עזבוני: הנזל וגרטל

רגע לפני שצוללים לתוך הצרה, לתוך העבדות, לתוך הקושי, רגע לפני, מספרת לנו התורה מה היו שמות היורדים מצרימה. לא מי הם היו, אלא את שמותם.

וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.    
רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. 
יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. 
דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר. 

זה יכול להתפס כפרט טריביאלי (שהרי ידענו אותו קודם וניתן היה להשמיט אותו בעריכה), אבל זה באמת לא, השם מתפקד כאן כתרופה לפני המכה, כקצה חוט למי שנכנס ללבירינט , או כפרורי הלחם של עמי ותמי. השם הוא קצה החוט לישועה.

המציאות יכולה להיות מאוד מבלבלת. מי לא מכיר זאת. יצאת למשימה ועכשיו אינך זוכר מה היא. היה לך יעוד, אך הוא חמק. היתה תכנית מצויינת אבל היא השתבשה. אתה מוצא את עצמך בעורף האוייב, לא דובר את שפתו, ההורים שהתחילו את המסע אולי כבר מתו, ואתה בדיסאוריינטציה, אולי אפילו בורטיגו. לא יודע על מי ועל מה לסמוך. קל מאוד להכנס למצבים האלה, של אבדן דרך. המשך קריאה… »

במהלך הסיפור הכל כך מוּכַּר, יוסף מוצא את עצמו בבאר.
rewind. נחזור אחורנית. איך הוא הגיע לשם ? איך אדם מגיע לבור ?

ליעקב- איש המאבקים, אדם שיאמר בסוף חייו "מעט ורעים היו ימי שני חיי", יש בפעם השניה אהבה למישהו. הראשונה היתה רחל ועתה "ְויִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו".  (חשוב עם זאת לציין שלא רק אותו אהב יעקב- אלא שאהב אותו יותר).

אם נתמקד לרגע ביוסף- המאפיין הגדול ביותר של יוסף בשלב זה של חייו הוא הפרדוקס הבא: יוסף רואה את הכוכבים, אך הוא עיוור לסובב אותו. הוא מסוגל לראות את אשר יקרה עוד שנים רבות- אחרי מהלכים רבים ועצומים שלא ניתן לחזות אותם בשום דרך הגיונית. הוא רואה את העתיד כמו שאנחנו קוראים את העיתון של אתמול, ואת מה שיעשו לו אחיו אם ימשיך להתנהג ככה לא הצליח לחזות. אני תוהה האם יכול להיות האם יכול להיות שיוסף היה עיוור גם למשמעות חלומו הוא ולכן סיפר אותו לאחיו ?

עין, לפעמים רואה, ומן הצד עיוורת.

עיוורים אנחנו כולנו, אני לא יכול להתאפק מלומר. העיוורון הוא קודם כל חלק בלתי נפרד ממערכת הראיה שלנו. למשל – העצבים ברשתית, לאחר שקבלו מידע- הם עוורים לו. אילו היתה העין נשארת במצבה מול עולם סטאטי- היינו רואים תמונה אחת וזהו. אחר כך אולי עוד אחת. תחושת הרצף היתה נלקחת מאיתנו. לשם כך העין שלנו זזה במהירות רבה, וכך כל עצב ברשתית מקבל בכל פעם גירוי אחר. המוח מתקן את זה ומעלים מאיתנו את הטריק הקטן שלו, אנחנו די עוורים מסתבר גם לתהליך הראיה שלנו עצמו. (במיוחד לתהליך הראיה- הרי אתה יכול לראות כל איבר בגופך חוץ מן העין עצמה)

עיוורים אנחנו כולנו. מתוך זה שיש מיקוד הראיה מתברר שיש מה שמטושטש.   הרגישות והחדות של הראיה שונה בין מרכז הרשתית, לבין סביבותיה. מיקומם של עינינו קובע לאיזה כיוון נראה ולאיזה לא. לא סתם אויבים ואוהבים מעדיפים לא פעם לתקוע את הסכין דווקא בגב. ועוד לא דברנו על הנקודה העיוורת ברשתית.

עיוורים אנחנו כולנו. רואים דבר אחד ומתעלמים מן השני. אנחנו כועסים מאוד על המהפכנים שרואים את טובת העולם ועיוורים לילדיהם. כועסים על האמהות שרואות את ילדיהן ושוכחות את עצמן. כועסים על הנהנתנים הרואים את עצמם ועיוורים לסביבתם. כועסים על עצמינו שאנו רואים בעצמינו את כל הרע, ומתעלמים מן הטוב, ובכך  מתמקדים שוב ברע.       ובגוף: לפעמים רואים את היד והרגל, ושוכחים את הנשימה. לעתים מקשיבים לנשימה ושוכחים את הנשמה. לעתים מקשיבים לנשמה ושוכחים את עולם המעשה. רואים דבר אחד ועיוורים לגמרי לדבר השני.

המשך קריאה… »