פוסטים עם התגית ‘התנתקות’

0. מי מגדיר מהי צעקה, מהי זעקה, ומהי צרחה ?

1. צרחות אינן לפי טעמי בדרך כלל. הן משדרות היסטריה והגזמה.  אני מדבר על צרחות, ועל מעשי צרחה.

2. חלק מן הצרחות הן תוצאה של כאב עמוק.

3. חלקן אולי מבויימות. מי ישפוט מה הוא מה ?

4. רובן נובע מתוך תחושה של שבר נורא שהציבור הזה חש. לעתים אפילו היסטריה. היסטריה שנוצרת בתוך בועה. בתוך מעגל סגור ומנותק. לשם הכניס אותם אריאל שרון, אך לעתים גם הם תרמו לכך במו ידיהם. ושם בבועה נשמעת הזעקה המרה כמו פידבק של מקרופון מגבר ורמקול במעגל סגור.

5. בעיית הבועה של הציבור הזה באה לידי ביטוי ברגע משברי.

6. כשאתה חי בבועה, יודע אריאל שרון איש לא יכול לשמוע את קולך. לעתים אנשים יוצרים בועות מתוך רצון להמנע מלשמוע קולות של אחרים, המטילים ספק בצדקת דרכך. אתה יודע שיש קולות אחרים אבל אינך מטה אליהם אוזן. אתה לא חושב שיש אפשרות ולו הקלה ביותר שאולי אתה טועה. אתה יוצר לעצמך עולם נטול גיוון וספקות. אתה מסתכן בכך שתחנך את עצמך וילדיך לעולם נטול מורכבות וביקורת. מתי מתברר שאינך יכול להתעלם עוד ?  רק כשהבועה נפרצת, בדרך כלל על ידי בולדוזר. בשלב זה אין לך שום דרך לשוחח עם הקולות המגיעים אליך. עכשיו אלו נהמות של בולדזור, או חיילים שאינם יכולים להשיב. נותרה לך רק האפשרות לצעוק. להטיח. לצרוח.

7. חלק גדול מן השמאל מצוי בבועה משלו. את הצרחות שלו אפשר לשמוע בתגובות אלימות ונטולות אמפתיה. תגובות מזעזעות באדישותם.

8. האופן שבו שרון העביר את ההחלטה במהלך טיפוסי, חיזק את תחושת התפרקות השיח. ושוב הצרחה מופיעה מאליה.

9. מה שהעצים את המשבר היתה תחושת חוסר האונים. עד לפני רגע הם עמדו על קרקע מוצקה, נסמכים על הבחירות האחרונות בהם זכה גוש הימין ברוב עצום. פתאום נשמטת הקרקע מתחת לרגליהם. פתאום הם מוצאים את עצמם בתפקיד הדמון. לא השמאל רואה אותם כך, אלא חבריהם עד עתה. אין להם עם מי לדבר לכן אין להם ברירה אלא לצרוח צרחה מרה.

10.  היו הרבה שלא צרחו, אבל הם לא סחורה מעניינת בטלוויזיה.

11.  הציבור הדתי לאומי, באגפו הפחות ליברלי, מצוי עתה במשבר עמוק.

12.  הראיון הזה עם יוחנן בן יעקב, מזכ"ל בני עקיבא לשעבר שהוקע תמיד כליברל מדי, מראה עד כמה תחושת השבר חודרת גם מעבר לאגף הימני מאוד של הציבור הדתי לאומי. גם אלו שלא חיים בבועה ולא צורחים בקלות, חוו כאן שבר.

13. הולכים לקרות לציבור הזה דברים מעניינים. התפתחויות חדשות. מרחיקות לכת.

1. טוב, אפשר להודות, אני שרוי בקומה דכאונית. לא מייצר כלום. רק הכתיבה לאתר הפיחה בי רוח חיים. הבלוג כתראפיה. 
הרצח הזה שם בשילה. קראתי בעיתונים כל מיני אנשים שהכירו את הרוצח. האיש היה החבר של הערבים שם. נתפס כאדם ללא מעורבות פוליטית עמוקה. חי בשטחים מסיבות כלכליות.
אז גם אני לא מבין כלום, וזה חלק מהדיכאון. 
 
2.  בניסויים האלה שערכו ראשוני הביהביוריסטים על כלבים, (הפרטים לא מצויים במוחי אלא בספר המבוא לפסיכולוגיה של שנה א'), התבררה תגלית מעניינת.
כלב יכול ללמוד על איזה מנוף ללחוץ כדי להפסיק את מכות החשמל שהוא סופג. כלב שמגלה שהמנופים לא נענים לו ושאין ביכולתו לשלוט במכות החשמל שהוא מקבל, מפתח "חוסר אונים נרכש". לאחר נסיונות כושלים לרכוש שליטה כל שהיא על מצבו הוא נשכב על רצפת הכלוב במבט מטומטם ומרייר את עצמו למוות.
טוב, הקטע של הריור עדיין לפני, אבל משחק הפריסל מחק לי את המוח.  
 
3. "הדיכאון הוא זעם המופנה פנימה אומרת הפסיכולוגית לטוני (סופראנו כמובן)
עכשיו כשהתחלתי לכתוב, יש בי כעס אבל אין בי מעשים.
זכות הצרחה נשללה ממני בשל דפקט באופי, העדר סגנון ובעיות אגו קשות (אם כי כבר צרחתי פעם בחיי, יש להודות). זכות הצעקה נמוגה בשל הואקום התקשורתי והמוסרי שאנחנו חיים בתוכו. זכות המלה פגה בשל החירשות הזמנית של כולנו. מה עוד נותר לעשות? 

4.  במצב מורכב, מנצח לפעמים זה שעושה את הדבר הפשוט.
זה ששולף את החרב כדי לנתק את הקשר הגורדי.
לפעמים הוא מנתק עוד משהו עם הקשר הגורדי. פתיל חיים, אמון במימסד, סולידריות.
לפעמים זה הפתרון היחיד, לפעמים מתחילים ככה את הבעיה הבאה.
קשה להתווכח עם מי שמנתק. עם מי שכורת עם החרב. במיוחד שאלוהים עדי לא עשיתי שום דבר כדי לפתור בעצמי את הסכסוך היהודי ערבי. 
התעייפנו מניסיון להתיר את הפלונטר והלכנו על החרב. גם ההתנתקות הזאת נעשית בחרב.
עכשיו ישראל טובעת בדמעות הללו.
אני עייף. מותש. מותש כאילו אני בכיתי, אני צרחתי, אני נגררתי.
לא הייתי בוכה ככה, לא הייתי נגרר. כאמור עניין של אופי ואסתטיקה. גם לא הייתי חי שם בתוככי עזה,  אבל כל הצער הזה, הבושה, עגמת הלב והנפש כולם קיימים בי עכשיו.
 
5. אתמול שרפתי את הבוקר בבית הקפה, תוך שאני צופה במהדורות החדשות של ערוץ 10 בוואלה. היום נגררתי בטובתי לבית קפה נטול אינטרנט אלחוטי. אפשר להתחיל לכתוב. 
 
6.  נו, הטענה הזאת, שיש עוולות חמורות מאלו במרחב הישראלי. למה עליהם לא צעקנו ככה. (הריסות בתים, פינויי משכנתאות, הזנחה, התעלמות, התעמרות)
א.      מה אתם מציעים בעלי הטענה ? שנמשיך להקהות את ליבנו, או שנחדד את רגשותינו מחדש ונסיר את עורלת הלב ? 
ב.     יכול להיות שהימין שסובל עתה מפגיעה בזכויות האזרח שלו יהיה רגיש מכאן ולהבא לפגיעה בזכויותיהם של אחרים ? אני מקווה שיחול בכך שינוי. אולי יצא משהו טוב מן הקטסטרופה.  להפתעתי כל אנשי הימין שדיברתי איתם הודו בפני  על עיוורונו של הימין עד כה בכל הנושא לזכויותיהם של מיעוטים.
ג.      לו היה הימין הפוליטי יותר שמאל חברתי, היינו נראים אחרת, ואולי גם גוש קטיף לא היה הולך ככה בקלות.
ד.      אני יודע שזה לא הרבה אבל את רובם הגדול של טורי ב"כל העיר" המקומון הירושלמי הקדשתי לעוולות חברתיות. עכשיו כשסיימתי את עבודתי שם אני יכול לחזור ולהטריח עליכם כאן. אשתדל לעשות כן ככל הניתן.
  
7. עמית, איש קפה "נוקטורנו"  החליף את המוזיקה העצובה של  ליאונרד כהן בדייר סטרייטס. התחלתי לזוז והדכאון טיפה קל יותר.
ועוד יש לי לומר.
רצח רבין (אני יודע, אסור להשוות אותו לכלום) לא היה סתם רצח. גם לא היה סתם רצח של אדם טוב, שתרם הרבה וכו'. זה היה רצח שניסה לשנות באופן כוחני את פניה של מדינת ישראל. בגלל זה עצמת הרגשות שכנגד יגאל אמיר.
מעשהו של אריאל שרון, להבדיל יש לומר, באופן שנעשה, באופן השרוני המובהק הזה,  הוא מחטף דמוקרטי ששבר את האיזון הפוליטי המורכב של ישראל, שבר את האיזון בלי שום דיון אמיתי. בלי שום הידברות, תכנון, הכנה. בלי הסבר או נימוק אחד לרפואה. הוא יצא למהלך דרמטי בניגוד לתוצאות הבחירות, בניגוד למצע.  מהפך שרירותי קפריזי, שלא איפשר לחברה הישראלית להתארגן מאחוריו בצורה מחודשת.
הבה נודה. הדמוקרטיה היצוגית שלנו כלל אינה יצוגית. לחבורת חדלי המעש שבממשלה, ולחבריהם הוואנביז בכנסת אין שום מחוייבות אמיתית לקהל הבוחרים שלהם. הם עוברים את התהליכים שלהם במנותק עם מערכת שיקולים אגוצנטרית במובהק. הכינוי "דמוקרטיה גולדפרבית" יתאים מעט יותר.
והעם עצמו רץ לסקרים מושפע מספינים ממש כמו שעדר פרות מונחה על ידי כלב חשמלי, (נו ככה אני חושב קוראים למוט הברזל המחשמל הזה שמכניס את הפרות למסלול לקראת חליבה או שחיטה)
 

8. פרויד אמר שדיבור מרפא. לא כל דיבור. לא כל פאנל יש לו איכויות של עיבוד, של מפגש. מעט מפגשים כאלה יש גם על ספת הפסיכולוגים.

 9. ושוב לקשר הגורדי.
המצב מורכב. מיעוט יהודי בתוך עולם מוסלמי גואש.
מדינה קטנה מצומצמת, עם לא מעט פלסטינאים בתוכה, מונחים כמו כדור טניס בגרונה של בת יענה.
צריך לדבר על זכות היהודים לארץ. זכות הפלסטינאים לחיים בכבוד. זכותנו לחיים. זכותינו להכרה בזכותינו לחיות.
אבל יש מי שהמצב ברור לו.
שולמית אלוני קוראת לישראל קולוניאליסטית ואימפריאליסטית.
הלו שולמית ? הצצת פעם במפת העולם ? ראית באיזה מרחק הקולוניה הזאת נמצאת ממרכז הארץ ? ראית לאיזה גודל האימפריה שלנו הגיעה ? ראית לאיזה גודל היא עתידה לצמוח לאחר החזרת כל השטחים הכבושים לשיטתך ? 
וכן, דיכוי לא עושה טוב לאיש.
וכן לטרור אסור לנצח.
וכן, לא צפוי לנו שקט. 
 
10. יש שלש  אפשרויות להסביר את המהפך של שרון.
אולי יותר. לי יש שלש.
האחת- כתבי האישום, והאיומים על משפטים באירופה על פשעי מלחמה.  חזל אמרו שאין ממנים על הציבור פרנס אם אין לו קופת שרצים שתלויה לו מאחוריו. (תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב' עמ' ב'.) חזל חשבו על קופת שרצים, לא על אריאל שרון עם סברה ושתילה, ולהבדיל אי יווני, מיליונר אוסטרלי וחבורת עבריינים ופושעים שמתחבקים עם בנו לראווה כנגד השמש.
השניה- שרון יזם את היציאה מחבל עזה  כשערפאת על מכונו, והכל תקוע. אמנם ערפאת מת פתאום, אבל שרון הוא מאותם אנשים שמעדיפים להרוס הכל ורק שלא יגידו עליהם שהם לא נחושים מספיק, או שברק הבולודוזר שלהם התעמעם קלות.
השלישית- שרון רוצה את ההתנתקות כטראומה. רוצה להחליש את הרשות כדי שהחמאס יפעל, כדי להוכיח שאין עם מי לדבר. עם עלייתו של אבו מאזן יכול היה לבנות את היציאה באופן מחודש, מתוך תיאום. לא סתם הוא לא בחר לעשות כן.
 האפשרות הפשוטה מכל- שרון רוצה שלום, שרון רוצה התקדמות מדינית, כל אלו קשקוש.
 
11.  נו כתבתי המון. אולי דברים בנאליים ומיותרים, אבל אני מרגיש קצת יותר טוב. עכשיו בטח תחבטו בי. השיח הציבורי שלנו נראה כמו חלופת מהלומות. אולי מה שאחטוף כאן יתן לי תחושה שהנה גם אני כתום, גם אני מותקף, גם לי יש זהות ברורה ולא רק ערימה של שאלות וכאבים.  אולי זה יוריד ממני את חרפת השתיקה. חרפת האי- מעש. 
 
ויש לי טור בדרך. על העיוורון. אני יודע מה אני רוצה לומר בו אבל אין לי כוח כרגע. בקרוב.