פוסטים עם התגית ‘פרשת שבוע’

הפסוקים הבאים, עצמתם רבה.

שמים בוערים בתשוקה למה. צילום של מתן

א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה:  כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ה'.  ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.  ז וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח.  (פרשת בהעלותך- במדבר יא)

אמי עליה השלום נהגה לומר- כי ברור לה שאם היתה חיה אז, בדור המדבר, ודאי היתה חלק מן המתאוננים.  מעניין לציין שכאשר אמי חלתה מאוד בגיל 70 ידעה לומר לפני מותה כי היא מודה לאלוהים על כל השנים הטובות שנתן לה, ואינה באה בטענות כלפיו. למרות זאת, ועל אף אישיותה הצנועה והמקבלת, יכולה היתה להזדהות עם בני ישראל המתאוננים.

אבל אני רוצה להמשיך הלאה- מן המתלוננים אל המתאווים. כה רבה תאוותם של בני ישראל, שעוד לפני שהם מתאווים למשהו, הם מתאווים תאווה. אולי רוצה הכתוב לומר שתאוותם היא נקיה ומזוקקת. הדברים להם הם משתוקקים, הדגה, הקישואים והאביטיחים, החציר הבצלים והשומים אינם מושאים רגילים של תאווה.  הם מופיעים כאן כמין תירוץ לקיומה של תאווה עירומה ולוהטת.  הם מושא אקראי לתאווה הנוראה שקורית להם. המשך קריאה… »

משה שובר את הלוחות ומביט בנו - רמברנדט

קשה לתאר סיטואציה דרמטית יותר. 

משה נמצא על ההר, עם האלוהים. באותו הזמן, ללא ידיעתו, העם שאותו מנהיג משה, שבעבורו הוא מקבל את התורה- בוגד בדרך וחוטא בעבודה זרה. 
וכך הפסוקים:
וַיְדַבֵּר ה'  אֶל משֶׁה, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
האינטימות שהיתה בן האל למנהיג נקטעת באחת. משה נמצא במדרגה גבוהה מאוד, אבל העם, העם נפל.
המדרש מספר לנו את האלמנט הדרמטי הזה לפי דרכו.  

אמר ר' יצחק: בשעה שאמר לו הקב"ה "לֶךְ רֵד ", חשכו פניו של משה ונעשה כסומא מן הצרות ולא היה יודע מאיזה מקום לירד והיו מלאכי השרת מבקשים להרגו, אמרו: הרי השעה להרגו.  ידע הקב"ה מה המלאכים מבקשים לעשות לו, מה עשה הקב"ה ? א"ר ברכיה בשם ר' חלבו בשם רב חנן בר יוסף בשם ר' אבא בר איבו: פתח לו הקב"ה פשפש מתחת כסא כבודו ואמר לֶךְ רֵד  שנא' (דברים ט) "ויאמר ה' אלי קום רד מהר מזה". (שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מב)   

המלאכים הללו, לפי המדרש,  עוינים את משה מאז ומתמיד. מעניין שאנו רואים את המלאכים כיצורים שנועדו להגן, ולא מבינים את העוינות הגלומה בהם כלפי האדם המבקש לעלות מעלה, והמבקש לקחת מהם את המקום הראוי להם כמשרתיו האולטימטיביים של אלוהים.  המלאכים בסיפור, כאילו חיכו לרגע הזה שבו יוכלו להרוג את משה.    המשך קריאה… »

אנחנו רוצים לתת בשפע. להאיר את העולם, לחמם אותו להדבק בו ולהעלם בתוכו. מן הצד שני אנחנו מוכרחים כל הזמן  לבדוק את עצמנו להסתכל פנימה באופן ביקורתי. עלינו לזכך את הנביעה שלנו, לדייק אותה, לבדוק את סיבתה ורצונה,מה אנחנו עושים ואיפה.

שני הכוחות האנושיים הטבעיים והסותרים זה את זה, מצויים בפסוק הראשון של הפרשה- ושניהם בטיפה אחת. אלוהים אומר למשה:   וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שמות פרק כז פסוק כ'). רש"י מבאר לנו ששמן הזית שבו השתמשו כדי להעלות את נר התמיד היה שמן מיוחד: "בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו א) מגרגרו בראש הזית"

שמן הזית הזה היה צריך להיות שמן זך שבזך, שמן שהובא מן הזיתים הראשונים שמתבשלים, אלו שנמצאים בראש העץ, וגם אותם היה צריך לכתוש ולסנן ולא לטחון בריחים כדי שלא יתערבו בהם שמרים. השמן הזה צריך להיות נקי וטהור.

ה"שפת אמת" אומר על זה דבר חשוב:  "ודאי עיקר עבודת האדם הוא הבירור".

הנה כאן הפרדוקס. אנו מדברים על השמן למאור. האור הוא כוח שופע, מתפרץ, חודר סדקים. אור בקבלה הוא אחד המטפורות לשפע האלוהי. אך כדי לייצר את האור הזה במקדש אנו נדרשים לתהליך של בירור, סינון, בחירה. הפרדה בין עיקר לטפל, בין הטהור ללכלוך, בין מה שמגביר את הבעירה, למה שעלול לסכל אותה. המשך קריאה… »

הטורנדו שמסיים את יהודי טוב- יכול להיות גם נקודת הפתיחה

אני מביט בפרשת השבוע תרומה- וחושב מה היא יכולה לומר לי בסערה שבה אנו מצויים.
הפרשה עוסקת בענייני בניית המשכן. יש בה לא מעט חומרי בנין, הכוללים עורות אֵילִם מְאָדָּמִים וְעורות תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. אנחנו במדבר, אני אומר לעצמי, הרוח נושבת והיא מרימה מערבולות של חול לאוויר. קשה לראות ימין ושמאל, וגם דמותו של משה נעלמת מן העין, והנה אלוהים מצווה עלינו לבנות משכן. 

הפסוק הראשון מקסים ביופיו. אלוהים מצווה על משה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה,  מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
משחק המילים חזק מאוד."וְיִקְחוּ לִי". אדם נוהג לקחת לעצמו, ולתת לאחרים. כאן האדם לוקח, אבל לטובת האל. גם המלה תרומה היא מלה חזקה. מוצאה כמובן בשרש רום. לאדם יש זהב כסף או נחושת והוא מרומם אותם בכך שהוא נותן אותם. אין ספק שהרב מוטי אלון שכולנו עסוקים בו כל כך היה עסוק לא מעט בחייו בתרומה למען הציבור, למען אנשים, למען מקדש. 

איפה אדם יכול לטעות ? איפה יכול להסתמן השבר ?
קל מדי לחפש שברים אצל אחרים, וזה מסיח בדרך כלל את דעתנו מלהביט לתוכנו. אדבר אם כן על הקושי שלי. על הבעיות בהן אני נתקל בבואי לבנות משכן. יש כמה רמזים בפרשה שלנו שכדאי לנו לשים אל לב. הראשון: המשך קריאה… »

פרשת יתרו עוסקת כמעט כולה בנושא אחד מרכזי  המרחק הרצוי בין האל לאדם.

איך תרגיש אם ההר הזה יעמוד לך מעל הראש ? צלם: דוד רובינגר

זה מתחיל ביתרו  אבי אשת משה  כהן מדין שרואה את משה קורס תחת משא הוראת העם את חוקי האל. הוא מלמד את משה את עקרון האצלת הסמכויות. מין מערכת הירארכית שבקצה אחד שלה משה  והאלוהים, ושמתפצלת משם לסוכנים, ולסוכני משנה, וסוכני משנה משנה עד לאזרח הקטן שנמצא בקצה השני. כשזה עובד טוב  אפשר להשוות את זה למערכת תעלות, המעבירה את זרימת השפע מן המקור  הנהר הגדול, ועד לברזי המים העדינים של האזרחים. כשזה עובד רע זה מזכיר לנו את המשפט של קפקא. מערכת בירוקרטית של כללים צווים ופקידים, שבה מטרת החוק, מהותו השורשית, נשכחה ואבדה מלב.  משה מאמץ את העצה אל לבו, אבל בסוף הפרשיה הוא שולח את יתרו לביתו. למה ?

הפרשה ממשיכה אל ההכנות לעשרת הדברות. בני ישראל צריכים להכין את עצמם בסדרה של טקסים והכנות. האלוהים חושש מפני רצונם של בני ישראל לפרוץ אל ההר כדי לראות את האלוהים, והוא דורש ממשה להרחיק את בני ישראל ולהגביל אותם. האנרגיות האלה, מהן חושש האל דומות בימינו למה שמתרחש בהופעות רוק מוצלחות במיוחד (עוד יש כאלה ? או שגם האיצטדיונים הגדולים נפלו קרבן לפייסבוק? ). הקהל מבקש לחזות במו עיניו ב"אלילי הרוק" ודורס את עצמו למוות. חוויית אבדן השליטה החושית, "וכל העם רואים את הקולות", אני לא חושב שהיה מדיום שהתקרב לזה כמו קונצרטי הרוק הגדולים המלווים בפלחן הסמים של שנות השישים. האם זה מה שהם בעצם רצו שם ? לראות את האל ? אם כן, אפשר להבין למה זה לא הצליח. המשך קריאה… »